יום שישי, 25 בנובמבר 2011

QUEEN





נפתח במשהו אישי. לפני עשר שנים, במהלך שידור אקטואליה בגלי צה"ל בו הוקדשו כמה דקות לפרדי מרקיורי במלאת עשור למותו, הרשיתי לעצמי להביע איזושהי הסתייגות מתרומת "קווין" למוסיקה של ימינו... לא שאמרתי שמרקיורי הוא זמר רע, חס ושלום, וגם לא שהלהקה לא מוצלחת, אבל העזתי להטיל ספק בחשיבותה במבט של עשר שנים לאחור, יחסית ללהקות קלסיות שאינן כבר איתנו כמו "הביטלס" או "פינק פלויד" או "לד זפלין"... אמרתי, ולא ידעתי במה אני מסתבך... עשרות התגובות הנזעמות שהגיעו לתחנה (בימים שלפני הטוקבקים באינטרנט זה נחשב להמון)  התייחסו אלי כאל צורר מניאק שלא מבין כלום במוסיקה ושיש להיפטר ממנו במיידי... אמנם ידעתי לפני כן ש"קווין" היא להקה פופולרית בארץ, אבל המקרה הזה לימד אותי עד כמה המעריצים הפנאטיים שלה מתייחסים אליה ביראת קודש וכמה חסר טעם מבחינתי היה לערער על איכותה דווקא ביום השנה למנהיגה. עשר שנים אחרי, זו הזדמנות לבקש סליחה ממי שנפגע אז ועדיין זוכר היום... ולנסות ולהסביר למה התכוונתי.
במידה רבה ההסתייגות שלי מ"קווין" הייתה אכזבת אוהב. כששמעתי את שמה לראשונה, אי אז בסוף 1974 זו הייתה להקה לא מוכרת בארץ, שהוציאה שלושה אלבומים בבריטניה ולמרות שהיה לה להיט אחד שהושמע טיפה ברדיו הישראלי, "KILLER QUEEN", היא הייתה רחוקה ברוחה מלהקות הפופ המצליחות של התקופה. בבריטניה "קווין" נחשבה, ואני מצטט מאנציקלופדיית הרוק של הNME הבריטי "מפגש מרענן בין הריתם-אנד-בלוז הכבד של "לד זפלין" והגלאם-רוק של דיוויד בואי ו"רוקסי מיוזיק".

ואז, ב1975, ארבע שנים אחרי שקמה, הוציאה QUEEN את אלבומה הרביעי, "לילה באופרה" (כשם סרטם של האחים מארקס), יצירת מופת שחיזקה את התחושה שהלהקה שייכת יותר לאלטרנטיב-מחפש-הדרך מאשר לפופ המסחרי, ובכל זאת הצליחה לפרוץ אל הקהל הרחב. האלבום הזה היכה בהלם את המוסכמות במוסיקה הקלה בזכות השילוב המעולה בין כל הסגנונות שהיו בו, מגיטרות מטאל ועד קולות אופראיים, מפופ זוהר ועד רוק מתקדם, מאווירה של כבדות ובומבסטיות לצד קלילות והומור (סקרמוש סקרמוש), נגינה מדהימה ושירה חד פעמית. אלבום קונספט שיש להאזין לו כשלמות, אך כולל גם להיטים מרגשים כמו "אתה החבר הכי טוב שלי", "אהבת חיי" והגדול מכולם "רפסודיה בוהמית". שש דקות של יצירה רב שכבתית, עמוסת רעיונות, שהייתה שונה מכל מה שנשמע ברדיו עד אז. חמש שנים אחרי, בבחירת "קטע הרוק של העשור" השתלבה QUEEN בטבעיות בצמרת לצד "לד זפלין" (מקום ראשון עם "מדרגות לגן עדן"), "ג'נסיס", "פינק פלויד", "יס", "סגול כהה" ומייק אולדפילד.
וגם בסוף 1991, אחרי יותר חמש עשרה שנים של מהפכות מוסיקליות ושינויי אופנה בלתי פוסקים האלבום הנמכר ביותר בבריטניה היה "Queen - Greatest Hits 2" כשהשיר Bohemian Rhapsody שוב בראש מצעד התקליטונים. אמנם זה קרה חודש לאחר מותו של פרדי מרקיורי, ובכל זאת, זו היתה הוכחה לכך שהשיר הזה הפך להיות קלסיקה על זמנית.
ובחזרה לאמצע שנות השבעים. הצלחת "לילה באופרה" וההופעות שבאו בעקבות האלבום, הפכו את QUEEN לאחת ההצלחות הגדולות בתולדות הרוק הבריטי, אך גם יצרו סטנדרט שאי אפשר לעמוד בו. הלהקה הוציאה עד מותו של מרקיורי ב1991 עוד עשרה אלבומים (שניים מהם בהופעה) והקליטה עשרות להיטים מצליחים, אבל, בהשוואה לחד פעמיות של "לילה באופרה" ושל פעילותם בשנות השבעים, אבד משהו מהקסם המקורי.
אחרי האלבום "ג'אז" ומסע ההופעות הענק שתועד באלבום הכפול LIVE KILLERS  (כולל  WE ARE THE CHAMPIONS וWE WILL ROCK YOU, LOVE OF MY LIFE) הלהקה, או מי שניהל אותה, התחילו לחשוב בראש אמריקני. כולל סאונד חדש, יותר קרוב לדיסקו או לFאנק, כולל קליפים, שחלקם הגדול פתטי, ובקיצור בהתלבטות בין נאמנות למהפכנות ובין חיפוש הלהיט הבא הם, לפחות בעיני, ויתרו יותר מדי פעמים.
זאת ועוד. באמריקה כמו באמריקה. במקום להקה עם סולן כריזמטי הם הפכו לפרדי מרקיורי, הפרובוקטור ההומו המוחצן והנגנים שאיתו.. הם אמנם המשיכו ליצור פה ושם שירי מופת ובהופעות הם היו ענקיים. אבל גם הגיעו, מידי פעם, לקיטש בלתי נסלח (שלא לדבר על מה שפרדי מרקיורי עשה עם זמרת האופרה מונסרט קבלייה). כמעריץ שלהם בתחילת הדרך, הרגשתי די נבגד. מבחינתי הם גמרו עוד עשר שנים לפני הסוף המאד עצוב של פרדי מרקיורי, בנובמבר 1991.
חלפו עשרים שנה, ושוב אפשר לשמוע את "קווין" כמו שהם, ללא הקשר לסביבה המוסיקלית בה פעלו. יש להם המון שירים טובים ופרדי מרקיורי, על כל הבומבסטיות המוגזמת שלו, היה חלק חשוב באמירה המוסיקלית. מבינים את זה במיוחד כששומעים את חבריו עושים את השירים עם זמרים אחרים, טובים ככל שיהיו. בלעדיו זה לא QUEEN.


פרדי מרקורי נולד בספטמבר 1946 בשם פארוק בולסרה בזנזיבר, למשפחה ממוצא פרסי. בגיל שנתיים עבר עם משפחתו להודו. היה ספורטאי מצטיין, צייר ותלמיד נגינה בפסנתר עוד לפני שעבר בגיל 17 לבריטניה. הוא למד אמנות בקולג והצטרף ללהקות אחדות שאת האחרונה בהן, SMILE, הפכה מרקיורי ב1971 לQUEEN, כרמז, שהיה מאד לא מקובל באותן שנים האנגליה, לנטיותיו המיניות.
בעשר השנים הבאות מרקיורי, בעל הכאריזמה הבלתי נגמרת והיכולת הקולית המופלאה, הוביל את הלהקה לכיבוש העולם עם שמונה אלבומים מצליחים. ב1982 הוא החליט להוציא את QUEEN להפסקת פעילות קצרה, ובתשע השנים הבאות פעל בלהקה וכסולן מחוצה לה, בין השאר באלבומי הסולו MR BAD GUY (1985), ו"ברצלונה" (עם מונסרט קבלייה ב1987). QUEEN, במקביל, הוציאה באותן שנים ארבעה אלבומי אולפן ושני אלבומי הופעה. ב1988 הודיע מרקיורי על פרישה מהופעות מבלי לנמק מדוע. שלוש שנים לאחר מכן הודיע שחלה באיידס, ויומיים מאוחר יותר מת בביתו שבאנגליה.
בשנת 1992 יצא אוסף שירי סולו שלו THE GREAT PRETENDER וב1995 הוציאו חבריו ללהקה את האלבום MADE IN HEAVEN ובו שירים שכתב והקליט בשנות חייו האחרונות. אחרי מותו של מרקיורי הפכה דמותו, בעידוד חבריו ללהקה, סמל המאבק באיידס







2 comments:

  1. אני מסכים עם כל מילה. באייטיז נעלמו הרעב והחדשנות של קווין. אגב, באלבום "לילה באופרה" מצוי השיר של קווין האהוב עליי ביותר- "39", שמו. יצירת מופת אלמונית יחסית שמצמררת אותי כל פעם מחדש.

    השבמחק
  2. נראה לי שהלהקה עברה באייטיז תהליך שעובר כמעט כל אמן \ להקה \ יוצר במהלך הזמן... משהו מהברק והרעב נעלם. זה קורה לטובים ביותר, בעצם לכולנו, תהליך טבעי של התבגרות ושובע. אנחנו נוטים לשפוט בחומרה אמנים כשהם מגיעים לשלב הזה, אבל אולי אנחנו כועסים עליהם ומתאכזבים כי הם משקפים לנו את אותו תהליך של השלמה ורגיעה (והזדקנות?) שאנחנו עוברים בעצמנו.

    בתור מי שמכירה את הקטלוג של קווין מלפנים ומאחור יש לי פינה חמה מאד בלב לאלבום שיצא אחרי לילה באופרה והוא כמובן Day at the Races, שהוא מעין תאום של קודמו, מעין סיקוול. לדעתי הוא נותן פייט חזק ל"לילה באופרה" בקרב על הבכורה כי הוא אלבום שמתפוצץ מיצירתיות ואין בו בכלל נפילות. מי שאוהב את קווין ולא מכיר את האלבום הזה מוזמן לנסות, אני חושבת שצפויה לו הפתעה נעימה ביותר...

    השבמחק