יום שישי, 11 בינואר 2013

נומי נומי

נומי נומי
לאה גולדברג

נתחיל מהסוף: כבר כמעט אין שרים יותר שירי ערש. ואם כבר שרים, הרי שמדובר בשירים ותיקים ואהובים כמו "פזמון ליקינטון" של לאה גולדברג ו"נומי, נומי" האלמותי - שירים שגם מי שהפכו בעצמם לסבא ולסבתא זוכרים מילדותם...
כך פותחת רוית הכט את מאמרה "השיר שמנענע את העריסה" במוסף אתר האינטרנט של "בית אבי חי", ומוסיפה: הניגון העתיק הזה, שמוצאו פתוח לכלל העדות, העמים והתרבויות, שמכיל בתוכו את מאורעות היום והתקופה והמצוקות והפחדים והמשאלות הכמוסות, שהצליח לשרוד פרעות, מלחמות ואפילו את מלחמת העולם השנייה וזוועותיה, לא מצליח לשרוד את דור המחשב והפרעות הקשב (הילדית וגם זו ההורית) של ימינו.
הכט גם מצטטת את הרצליה רז, סופרת ומשוררת לילדים, בת 90, שהיתה מורה בבית ספר ומורה בסמינר למורים ואספה במשך 50 שנה שירי ערש מתלמידיה השונים (ואף ערכה אנתולוגיה של שירי ערש): "ההורים חושבים שאם שמים לילד קלטת או דיסק – הוא מסודר. אבל זאת שטות גמורה. אין תחליף לכוחו העצום של שיר הערש, שבאמצעות הלחן, המילים והמגע הפיזי, יוצר את אחד מהביטויים הראשונים של משפחתיות".
יוטבת פייראייזן וייל שהגתה את הפרוייקט מספרת בתכנית בגלי צה"ל שהוקדשה לנושא שבדיוק לכן המיזם הזה קם: "חששנו שהשירים האלה הולכים ונכחדים בעידן הסמרטפונים והטכנולוגיות הדיגיטליות של ימינו. החלטנו להרתם לעניין ובמשך כשנתיים ליקטנו שירי ערש, והרגשנו שהשירים האלה מחזירים אנשים במסע בזמן אל ההורים שלהם והבית שלהם... בהתחלה פנינו לאמנים שבאו להופיע בבית אבי חי, וגם יצאנו להקליט אמנים ואנשי רוח שונים, ועכשיו אנחנו פונים לקהל הרחב, לכל מי שרוצה להעלות לאתר משירי הערש שהוא זוכר. בין המשתתפים יוגרלו כרטיסים להופעה מיוחדת של שלומי שבן בפיג'מה (מטאפורית?) שתתקיים ב14 ינואר בבית אבי חי ותוקדש ל...שירי ערש.



שלומי שבן הוא בין הבודדים שהביאו שיר חדש לפרויקט, הוא כתב והלחין את "שום קסם לא" שאינו בהכרח שיר ערש, אלא שיר פרידה. עוד חדשים, יחסית, היו נתן סלור ויסמין אבן שהלחינו את "רועת הכוכבים" של ח.נ. ביאליק, ואבי גרייניק עם מירה עוואד ששרו את "מכתב לילדה שכבר נולדה" שאורי לשמן הלחין למילים של רוני סומק. בין עשרות השירים שהגיעו לפרויקט, היה חל גדול מאד מוכר. ביניהם בתכנית בגל"צ השמעתי את דרור קרן שר את "לילה מול הגלעד" (לאה גולדברג, מיקי גבריאלוב), אפרת בן צור וקרני פוסטל את "יקינטון" (לאה גולדברג, רות גווילי), תומר שרון את "הבובה זהבה" (מרים ילן שטקליס, שמוליק קראוס), בן ארצי ודניאל זמיר את "שיר ערש" (נתן אלתרמן, סשה ארגוב), רננה רז שרה את "בואי אמא" (מילים קונסטנטין ואנשנקין בתרגום לאה נאור, לחן אדוארד קולמנובסקי) וכשהיא מספרת על שיר הערש כחיבור בין האמא שלה אליה וממנה אל התינוקת שבבטנה המאזין מבין את כוחה של המוזיקה בלי קשר לשפה ולמקור השיר... מסקי שיברו שרה באמהרית "שן ילדי שן ילדי הקט אל תפחד אמא כאן לצדך" שהיא זוכרת מאמא ומסבתא שלה, והיא ממשיכה לשיר אותם לילדיה, שכלל אינם דוברי אמהרית...אולי אליאב שר שיר עממי בוכרי, חמי רודנר שר (בעברית) שיר עם אמריקני, יסמין לוי וגיא זוארץ בלדינו, יאיר דלאל מלווה בעוד את אבא שלו ששר בעירקית והשיטרה של שלמה בר להרדים את הילדים הייתה לתופף עליהם בעדינות תוך השמעת הברות מרגיעות שמכניסות אותם למצב של ספק היפנוזה ספק שינה.

"היום כמעט לא נכתבים שירי ילדים שנשארים", אומר איש גלי צה"ל יורם רותם שערך בין השאר את ספר שירי הילדים והמשפחה "עוף גוזל ובכלל"... "אנחנו ממשיכים לשיר שירים מימי העליות הראשונות וטרום המדינה... א\ הבינו שהעתיד טמון בילדים, וכתבו להם במיוחד שירים בעזרתם הנחילו את הערכים של הציונות וההתיישבות... מיטב הכותבים כתבו גם לילדים, נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי ולאה גולדברג ועוד רבים... הם ראו בזה שליחות וכתבו בשפה מאד יפה. חלק גדול משירי הערש שנכתבו אז כללו בתוכם את תולדות הארץ והמלחמות והסכנות... איך בכלל אפשר להרדם בשיר כמו "דוגית נוסעת" עם הפחד איך תגיע הדוגית לחוף כשכל מלחיה נרדמו... מאז שנות הששים-שבעים, כששלום חנוך ומאיר אריאל ואריק איינשטיין ויהונתן גפן כתבו שירי ילדים לא נוצרו הרבה שירים חדשים כאלה... פה דן תורן ב"בך לא נוגע", כאן אלבומים חדשים כמו "ענן על מקל" או שלומי מנדל ב"לילה טוב שיר ערש" אך הם לא הופכים לקלסיקה. אולי בגלל שבימינו, אם זה "רק שיר" בלי דיוידי זה פחות נמכר... זה חבל, כי הקהל הנהדר הזה כל כך צמא לשירים פשוטים שמדברים על העולם שלו. שירי ילדים טובים נשארים לאורך זמן והלוואי שגם טובי היוצרים של ימינו יכתבו שירים כאלה.

http://musaf.bac.org.il/

אבנר כהן, פסיכולוג קליני, רואה בשירת שירי הערש חשיבות גדולה בהתפתחות הילד, והכנתו לצאת לעולם. ההנחה הבסיסית היא שהמציאות היא קשה, העולם זיפט, והתפקיד העיקרי של ההורים הוא לשמש מעין מסנני קרינה... גם שירה היא מסננת קרינה... וגם דברים אחרים שיש לנו בחייים, כמו אהבה... ברגעים מסובכים, כמו למשל הרדמות, צריך עזרה... גדולתו של שיר הערש שהוא עושה בבת אחת כמה דברים ביחד: ישנה הנוכחות המשותפת של האב והאם ליד ילדם, ההורים לא רק יושבים ומדברים מה קרה היום אלא יש גם החלק הפיוטי של השיר,
אתה אומר ששירי הערש באים לעזור לעולל לברוח מהמציאות הקשה, ואני שומע שבהרבה מאד שירי ערש הטכסטים ממש קשים...
המילה בריחה אינה מדייקת את זה מספיק. יותר מתאים לומר להסתגל למציאות, להיות יכול להיות בה. השירים העצובים מהדהדים את הקושי שיש בלהרדם, בלאבד שליטה, אולי בלהיפרד. אני לא רוצה להיות דרמטי, אבל לישון זה קצת למות. לעבור למצב תודעה אחר, לא זוכרים משם שום דבר, ובאים חלומות... אין פה בריחה... להפך, יש כאן יכולת להכיל, אפשר לחיות את החיים. זה בסדר.
כשאני רואה מבוגרים שהוריהם לקחו על עצמם את המשימה הזו של העטיפה שלהם כשהיו קטנים, אני רואה שהם מתנהגים אחרת. הם יכולים להעביר את זה לילדים שלהם, והם פחות פוחדים מהחיים. יש משהו בשירי ערש שאומר שאנחנו לא פוחדים מהחיים אלא חיים את החיים. יש בשירי ערש משהו מאד טקסי, וגם הוא עוזר לנו להתמודד.

שיר הערש חשוב לילדים, וחשוב לקשר עם ההורים. על זה כולם מסכימים. ועוד עצה קטנה להורים צעירים שחוששים ש"אינם יודעים לשיר", הפטנט שלי, ואני זייפן גדול ולא טוב בלזכור טכסטים..., היה פשוט להמציא מילים על מנגינות מאד פשוטות של שירים מוכרים, לספר לילדים סיפורים או להבטיח להם מתנות או סתם לומר להם שאני אוהב אותם... זה עבד נהדר.

הנה התכנית ששודרה בגל"צ




2 comments: