יום שבת, 26 בינואר 2013

ואני ראיתי ברוש


אדם, טבע ושיר

יש מקום מיוחד אצלנו בדירה, במרפסת האחורית הקטנה שבה אנחנו תולים כביסה, ושם, במרחק שני מטר, עומד עץ ברוש מאד גבוה, עליו מטפס שיח בוגונוויליה אדום פריחה. אני מאד נהנה להיות במקום הזה וכבר הרבה שנים יודע למה. זה בגלל העץ. אז אמנם אני לא טיפוס שמחבק עצים, אבל הנה אני יוצא מהארון (העשוי סיבית... עצים לא נפגעו בתהליך...). אני פשוט אוהב את העץ שלי. מרגיש שהוא ממש חבר, תמיד שם בשבילי, מקנה לי שלווה וביטחון, אף פעם לא מתלונן, נותן הרגשה שלמרות הצרות והבעיות... החיים נמשכים והכל בסדר. ואם אנחנו כאן בקטע של וידוי אישי, אז אני מצהיר במלוא פה: אני טיפוס של עצים, נסיעה בנגב זה אמנם נחמד... אבל תנו לי טיול בגליל או בהרי ירושלים, לראות את הירוק הזה, להתעלם מהשאלה "מתי כבר נגיע" שמגיעה מהמושב האחורי... ואני מאושר.

זה רק ברוש ואני אוהב את זה
וכמובן שנזכרתי בברוש שבחצר, בגלל ט"ו בשבט. העורכת שלי ב"ישראל היום" ביקשה שאכתוב מדור מוזיקה בהקשר של ראש השנה לאילנות ופתאום שמתי לב שכבר די הרבה זמן כמעט לא יוצרים אצלנו שירי טבע חדשים... פעם, לפני הקמת המדינה ובעשרות השנים הראשונה לקיומה, הקשר לטבע היה נושא מאד מרכזי בזמר העברי, כחלק מהחיבור שלנו לארץ, כחלק מבניית דמות "הישראלי החדש", כחלק מהגידול והצמיחה של הילדים... אז גם כיום, הטבע חוגג בשירי הילדים ובקרב הרכבים שרים נוסטלגיים, אך כמעט נעלם מעולם המבוגרים. והנה נושא למדור חגיגי: מה קרה לעצים בזמר העברי? לא עבודת שורשים מעמיקה (גיחי גיחי) אלא כמה הגיגים על עצים.

לפני שלושים שנה בדיוק הוציא שלום חנוך את אלבומו החמישי "על פני האדמה". אחרי אלבום הרוק המכוסח "חתונה לבנה" יצר חנוך תקליט-אתנחתא שונה ורגוע יותר, אוסף שירים מינורי בנושא אדם וטבע. חלקם שירים שהלחין באותה תקופה לזמרים אחרים. "כי האדם עץ השדה" (ששרה נורית גלרון), "עצים" (ששר אריק איינשטיין) וחלקם חדשים: כמו "ירוק על ירוק" ו"על פני האדמה". אז ברור שהטכסט של נתן זך "כי האדם הוא עץ השדה" אינו שיר טבע, אבל הוא בהחלט מחבר את האדם והאדמה. כמו שרבים עשו בהרבה מאד שירים בימים הרחוקים ההם, וכך, בעיני, האלבום "על פני האדמה" מסמן סוף תקופה במוזיקה הישראלית החדשה. הטבע אמנם קיים פה ושם, אבל בעיקר כמרכיב מאד חסר בחיים העירוניים-תעשייתיים-דיגיטליים שלנו. העצים נוכחים לעתים בשירים, אך בדרך כלל כגעגוע לימים אחרים, או כסמל לעולם שנעלם, לערכים ששכחנו, או כהתראה אקולוגית, ואולי, לפעמים, הם תקווה לעתיד טוב יותר.

אריק איינשטיין נזכר באותם ימים בעצי האקליפטוס הענקיים בירקון של ילדותו, "תל אביב  גדות הירקון 1950" (מילים איינשטיין, לחן חנוך) חזר לאותו מקום שנים אחדות אחרי בשיר קינה אקולוגי
"תל אביב גדות הירקון 1983" (איינשטיין במילים, יצחק קלפטר בלחן):" על גדות הירקון, רגליים לא במים,
על גדות הירקון, דגים מתים בינתיים, ריח של מוות סובב באוויר, אני רוצה לבכות, אדוני ראש העיר
על גדות הירקון..." ומאז הירקון נוקה, והאקליפטוסים עדיין מרשימים, ואולי הגיע זמן לשיר המשך אופטימי.

כש"תיסלם" שרו (בראשית מלחמת לבנון) מילים של יאיר ניצני "חצבים פורחים" הם היסוו שיר מחאה בכאילו שיר-טבע: "מול חופי הכנרת, צל הרי הרמה, חקלאי וצנרת, שיבולי הקמה. אם שולחת בניה,  
על הארץ לשמור, חצבים פורחים, וציפורים אין ספור" ולמי שלא היה ברור הם מציינים את כתובת בית הקברות הצבאי בקריית שאול: "מול הכפר הירוק, בין עצים וגדרות, על אדמות הטרשים, מחפשים שורשים".
כך גם "הברושים והחמניות" אצל דני רובס אינם תיאור נוף פסטורלי, אלא זיכרון מחווית ביקור בבית הקברות. לשלמה ארצי הברושים שחוזרים בשיריו הם סמל לזמן ומקום שהיו ואינם, "היה פה ברוש עכשיו כבר אין ושביל אחד הוביל לעד, רק מטורף חוזר רעב, אל נעוריו" ("ליד הבית שבו גרתי" 1986)

ברי סחרוף שר באלבומו הראשון (1991) מילים של יונה וולך "שם יש סופות, שם יש ברקים, שם יש קולות ואבן על עצים, שם, כסף זורח ושם יש חיים, שם יש... שם יש... שם יש... ו... ובעבר השני שותקים ונחבאים"). ושותפו, רמי פורטיס שר "עצים צועקים"(1994): "שקט עצים צועקים זקופים הם מתים בזמן.
שקט המים בוכים לאן הם זורמים מכאן. צבע ירוק ומושלם הולך ופשוט נעלם. טבע עייף ומונשם דועך ולבד נלחם. שקט עצים צועקים עומדים כמו פסלים בזמן. שקט חיים זועקים הולכים בלי להשאיר סימן
רגע לפני שנרדם צועק השקט וקם. טבע יפה ומושלם שותק ולנצח נלחם"

 בשביל ענבל פרמוטר ז"ל העצים היו סמל של הממסד שבו היא רוצה למרוד. "רציתי לצרוח, בקולי לעקור שורשים עמוקים, של עצים עתיקים, וההד ינער אז אבק מעלים, עיר שלמה תיבהל, קירותיה נופלים"
ולמיקי גבריאלוב, במילים של רוני סומק, העצים הם כמיהה לעולם פשוט ונורמלי: "רק תשאירו לי פינה לשתול כמה עצים, להרגיש את הירוק את האישה והילדים".

וגם בימינו ממש. אייל גולן, במילים של דוד זיגמן, דווקא אפטימי "אם תסתכלי אל העתיד, יש פרחים ויש עצים והעיקר זה שאנחנו מרוצים, ויכול מאוד להיות, שיהיו עוד מכשולים, וביחד נהנה מהחיים"
והעץ שקיבלה מרגלית צנעני, במילים של אסף אטדגי, הוא בכלל מפלסטיק: "וקנית לי עץ ירוק מפלסטיק,
היית בטוח שהכל מתפרק, וקנית לי תער חד עד כאב, כי היית בטוח שפרחים אני שונאת "

ופתאום, בין כל שירי העצים והטבע של השנים האחרונות (שרק חלקם הוזכר כאן) אני נזכר בשיר שכתב חיים חפר ז"ל למופע "תל אביב הקטנה" לפני 50 שנה:
"זה לא יחזור, כל זה כבר איננו, רק זכרונות, רק זכרונות, 
כאן מהלכים על בהונות, הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו ..."

תגובה 1:

  1. איזה יופי של רשומה! תודה על כל העצים האלו.
    ט"ו בשבט שמח.
    כמה שימחת אותי עם הרבה זכרונות עציים משלי.

    עִנבל.

    השבמחק