יום שבת, 23 בפברואר 2013

פרידה משמוליק קראוס


 הטוב הרע והנערה

הפעם הראשונה בה פגשתי אישית את שמוליק קראוס היתה בשנת 1975 כשנשלחתי, כעורך מוסיקלי צעיר בגלי צה"ל לראיין אותו על  "לבד ביחד ולבד לבד", המופע משירי מרים ילן שטקליס שהוא העלה ביחד עם בת זוגו ג'וזי כץ. את ההקלטה ההיסטורית (מבחינתי) איני מוצא, אבל אני זוכר את ההתרגשות והפחד לקראת הפגישה. גם בגלל העובדה שהוא היה ראשון המוסיקאים הישראלים שהערצתי... והנה אני משוחח איתו מקרוב... וגם מכיוון שכבר אז היו שמועות שהוא טיפוס מאד לא צפוי, שמי שאומר לו משהו לא נכון או סתם לא מוצא חן בעיניו עשוי לחטוף... ואני זוכר היטב את תחושת ההקלה, את כך שכל החששות התבדו. הפגישה עברה בנעימים, קראוס היה מאד נחמד ורך-דיבור ומצחיק, ולא היה שום זכר לצד האלים שהובטח בפרומו.
מאז פגשתי את קראוס עשרות פעמים, לראיונות רדיו, טלוויזיה ועיתון ובכל פעם חשתי את הפער הזה שבין האדם שאני רואה מול עיני ומולו האיש שכל הזמן מסתבך עם עצמו ועם העולם בשל התנהגותו הקשה.  מצד אחד יוצר רגיש ומיוחד ומצד שני אדם שפוגע בקרובים אליו וכמובן גם בעצמו. אני מאד אוהב את הצד הטוב שלו, את המוסיקה, את השירים שיצר, אבל מאד קשה לי להתעלם מהצד הרע שעליו  אני יודע לא מטורי הרכילות אלא מנפגעים יד ראשונה. תאמרו, מי אתה שתתייחס בזה? תפקידך הוא להתעסק ביצירה ולא ביוצר, תלמד להפריד בין האדם ואמנותו...אבל זה לא פשוט, שכן שכשאתה מתעלם מהדברים הרעים, התקפי אלימות לדוגמא, וממשיך להשמיע את שיריו כרגיל, אתה כאילו אומר בכך: זה לא חשוב, זה לא משמעותי. העיקר היצירה. אני אוהב לאהוב את האמנים שאני אוהב את המוסיקה שלהם. בדרך כלל זה קורה באופן טבעי. טו נו הים איז טו לאב הים. עם קראוס זה היה כמעט בלתי אפשרי. ושוב, לא שאי פעם נתקלתי אישית בצד הרע שלו, לא שחטפתי ממנו איזשהם ביטויי אלימות, להפך, ברמה האישית בינינו תמיד זרמה אנרגיה חיובית ונעימה, אבל כשקראתי באחד הראיונות האחרונים שלו את התבטאויותיו הבוטות וחסרות החמלה לגבי שותפיו הוותיקים ג'וזי כץ או אריק איינשטיין, את חוסר הפירגון גם לאחר כל השנים האלה, הרגשתי שקשה לי מאד לקבל אותן בסלחנות של "טוב, ככה הוא, על הטוב והרע שבו".
יענקל'ה רוטבליט, חברו ושותפו ליצירה, והיחיד שהספיד אותו השבוע כתב בחוברת דיסק האוסף שיצא לפני כשלוש שנים:
שמוליק קראוס בן שבעים וחמש ועד מאה ועשרים כבר לא נשנה אותו, כנראה הגיע הזמן לקבל אותו כמו שהוא ואת המוסיקה שלו כמו שהיא. כי אולי מפני שהוא כמו שהוא המוסיקה שלו היא כמו שהיא. תמיד הרמונית, פשוטה וקולחת, זורמת, בחדווה או בעצב, במנגינות מלאות יופי אמיתי, פשוט ונוגע, ללא תחכום. מה שבא מן הלב ונכנס אל הלב ונשאר בו...
... לאן היו חייו של שמוליק מוליכים אותו אלמלא כפתה עליו האמנות את עצמה? הביוגרפיה הסוערת, ההתנגשויות עם הסדר החברתי והחוק. המעצרים, האישפוזים... המחלה. לאן היה לוקח כל הכאוס הזה שמתוכו נולדת ההרמוניה?
... הגבר הזה הבנוי לתפארת, היום כבר בן 75 שהחיים חבטו בגופו לא מעט, אבל רוח הפרא שלו אינה נשברת. הוא לא יוותר לעולם... זה הזמן לקבל אותו כמו שהוא ואפילו להכיר לו תודה.
אז תודה. או כמו שאמרה הנפגעת העיקרית מהצד האפל שלו, ג'וזי כץ, בערב הצדעה לה לפני שנתיים: "תודה לשמוליק על השירים היפים". והיו לו המון כאלה. ביניהם  "זמר נוגה" (שנבחר לשיר הישראלי האהוב ביותר ב60 שנות המדינה), "אינך יכולה", "בובה זהבה", "אלישבע מה נחמדת", "לוח וגיר", "שוב", "ספרי לי", "איך הגלגל מסתובב", "גיטרה", "איך עושים תקליט", "אחרי עשרים שנה", "רואים רחוק רואים שקוף", "יום רודף יום", "כשאת בוכה את לא יפה", "סוס עץ", "ימי ראשית הקיץ", "בית הערבה", "זה קורה" ועוד.                                                                                              
לפני שמונה שנים, כשקראוס זכה בפרס מפעל חיים בערוץ המוסיקה שאותו ערכתי, נפגשנו לראיון האחרון שלי איתו. הוא ישב שבור גוף בכסא גלגלים, התקשה בדיבורו, אך להפתעתי היה אופטימי וחיובי. סיפר על אלבום חדש שהוא מתכנן להקליט, על המוסיקה הצעירה והחדשה שהוא מקשיב לה ועל התחושה שלו שאין מה למהר... שאצלו הכל בסדר.
"אני לא בן אדם שקם בבוקר, לוקח את הגיטרה, לוקח טקסט ומתחיל לעבוד. אלא איך שזה בא... כשאני יושב, אני מוציא דברים חדשים. פעם הייתי מקליט כל מה שהייתי עושה בקסטה. היום אני לא. אם אזכור, אזכור. אם לא אזכור, לא נורא".
- אם היית עושה את זה באופן מסודר, עכשיו היו לך 30 אלבומים ולא רק ששה.
"אני לא צריך 30 אלבומים. אני צריך אלבום אחד טוב. יש לי. "החלונות הגבוהים" ועוד כמה דברים שעשיתי אחר כך. עשיתי הכל באהבה, עבדתי קשה. לשבת באולפן שעות להקליט ולכתוב זה עבודה קשה. אנשים חושבים שמוזיקה זו עבודה קלה, זה לא. זו עבודה שמעייפת אותך מאוד, ואני כל כמה שנים מוציא דיסק. אני לא רץ כמו החבר'ה הצעירים... אני לא ככה. אני עובד לאט ובסדר, הולך על בטוח.


מאז הדרדר מצבו הגופני של קראוס והאלבום המובטח לא הוקלט. עם זאת, לשירים הישנים שלו ישנה עדנה. גם לשירי "החלונות הגבוהים" שיצאו במהדורה חדשה, אלבומו הנועז והמהפכני ביותר "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" יצא בדיסק חצי יובל אחרי שהוקלט ורבים משיריו האחרים הפכו כבר מזמן לקלסיקה ישראלית. תרומתו לתרבות הישראלית היא גדולה. עם "החלונות הגבוהים", באלבום עם ג'וזי כץ ובששה אלבומי סולו הוא הביא משב רוח רענן וטרי ומקורי לישראל של סוף שנות הששים, והמשיך ליצור שירים מצויינים גם עשר, עשרים ושמוליק שנה אחרי.
כמו הדמות הטראגית שגילם בסרטו של יקי יושע "סוס עץ", סיפור חייו של קראוס מלא החמצות ופספוסים, רגעים רבים של עמידה על סף ההצלחה הגדולה ואי יכולת להתמודד איתה. האיש מלא הסתירות  נפרד מאיתנו, השירים ישארו. 

אין תגובות:

פרסום תגובה