בחזרה לעכשיו
נתחיל בשורה התחתונה: "NEW", החדש של פול
מקרטני הוא אלבום מצויין. הפתעה גדולה למי שכבר נואש ממנו מזמן וגם למי, שכמוני,
דווקא חושב שהיתה לו תחייה יצירתית מרגשת בשנות האלפיים, ורק האלבום הקודם, היה
מבאס. כי מה בעצם אנחנו מחפשים מיוצר בן 71 שכבר עשה כל כך הרבה דברים נפלאים
בעבר? לא שימציא שוב את הגלגל או לפחות את הפופ, את זה הוא עשה כבר לפני חמישים
שנה, אלא ש...א. ימשיך לעשות את מה שהוא טוב בו, לאמור, ליצור מנגינות מופלאות. ב.
שישמע אמין במה שהוא אומר, כלומר "אמיתי". וג. וזה הכי קשה, שיצליח
עדיין ושוב לעניין מבחינת איך שהוא נשמע. כשאני מסכם את NEW כ"מצויין" זה לא מפני שאני חושב שכל
השירים בו מושלמים, אלא בגלל שמקרטני עומד בשלושת הדרישות האלה. יש כאן המון לחנים
מצויינים שמתכתבים עם ההיסטוריה המפוארת שלו וגם נשמעים חדשים, ומילים שמתגעגעות
לעבר מנקודת מבט עכשווית ולא מנסות להציג אותו כנער בן 16. וגם, בזכות שיתופי
הפעולה שלו עם ארבעה מפיקי מוסיקה צעירים, הוא נשמע מאד רענן וטוב.
המסקנה הזו משמחת במיוחד בגלל החשש שנבע מהפער שבין פול מקרטני כדמות
ציבורית בשנים האחרונות והאלבום הקודם שהוא הוציא. מצד אחד הוא נראה נורא פעיל
ומעודכן, ממשיך כל הזמן להופיע בהצלחה היסטרית, מצטרף לפליטי
"נירוואנה", מתארח אצל ברוס ספרינגסטין, מצייץ ב"טוויטר" על
הופעת הפתעה ברחובות לונדון כשהוא מנגן על משאית, ועוד ועוד. ומצד שני האלבום
הקודם KISSES ON THE BOTTOMהיה נורא
מאכזב. ולא בגלל שמקרטני החליט להיזכר בשירים שגדל עליהם בילדותו (כלל רק שני
שירים מקוריים) וגם לא בגלל שהוא היה באלבום ההוא "רק זמר" (ולא ניגן)
אלא מפני שהוא נשמע נורא זקן. לא זקןCOOL ומדליק כמו ג'וני קש או לאונרד כהן, אלא עם קול
רועד וקצת בכייני, כמו סבתא שחוזרת לשירי ילדותה. השירים, לפחות חלקם, היו יפים, אך
מקרטני ביצע אותם בלי לחדש דבר ובלי להוסיף להם משהו אישי. זו הייתה הפעם הראשונה
שבה הוא נשמע כל כך עייף ולא מעניין. לפול מקרטני אסור להשמע ככה, לא מפני שהוא
אמור להשאר צעיר לנצח, אלא בגלל שהכוח העיקרי שלו הוא המחויבות המוחלטת בשירה.
כנראה שגם הוא הבין את זה, ולמעט רגעים בודדים באלבום החדש בו השירה שלו קצת
יכנאית (כולל, למרבה הצער, בשיר הנושא "חדשים" שיצא גם כסינגל ראשון)
הוא שוב מלא אנרגיה חיובית. שזה מה שמקרטני נתן לעולם ב50 האלבומים ומאות השירים
המדהימים שיצר: אנרגיה חיובית. גם כשהוא צורח במלוא גרונו (זוכרים את ההופעה
בישראל?), וגם כשהוא מלחשש בשיר עדין ועצוב, יש בו תמיד משהו מאד אופטימי. לא
במקרה הוא נחשב למלחין והמבצע המצליח ביותר בכל הזמנים, עם מכירות של 100 מיליון
אלבומים ו100 מיליון סינגלים.
האלבום NEW (וזה לא
"חדש" אלא "חדשים", כמו ב"כשהיינו חדשים") מגיע בתקופה
טובה בחיי מקרטני. 15 שנים אחרי טראומת מותה של אשתו לינדה (אליה הוא ממשיך
להתגעגע גם בשיריו החדשים), וחמש שנים אחרי פרשת גירושיו המכוערים מהת'ר, הוא נשוי
שוב, לננסי שטכס נישואיהם קשור לאלבום החדש.... הדי ג'יי במסיבת החתונה שלו היה לא
פחות מאשר מרק רונסון, שהוזמן להיות אחד מארבעת מפיקי האלבום החדש, לצידם של פול אפוורט (שהפיק בין השאר את
"אדל") איתן ג'ונס (רופוס וויינרייט) וגם ג'יילס מרטין, בנו של מפיק הביטלס ג'ורג' מרטין. חמישים
שנה אחרי האלבום הראשון של הביטלס (שגם אליהם הוא מתגעגע ב"הימים
המוקדמים") מקרטני פנוי שוב לעשות את מה שהוא אוהב ויודע לעשות: שירים. לא
ניסיונות אלקטרונים (כאלה היו לו חמישה אלבומים) וגם לא מוסיקה קלסית עכשווית (לא
פחות משמונה אלבומים) אלא "שירים רגילים", פופ-רוק עשוי היטב, מקרטני
מתייחס אל העולם ואל החיים כאדם רגיל שאוהב וכוכב ומתגעגע ומקווה...כך למשל באחד
השירים היפים באלבום הוא נוסע בבוקר באוטובוס לעבודה וחושב על אהובתו כל הדרך.
סביר להניח שפול מקרטני לא נסע לעבודה באוטובוס כבר הרבה מאד שנים, אבל השיר מאד
משכנע כחלק ממכלול הגעגוע והכמיהה לאהבת אמת שממלא את האלבום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה