יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

לו ריד ז"ל

MAGIC AND LOSS
אם להסתמך על הדמות שהוא בנה בשירים שלו, גם כסולן ומנהיג "וולווט אנדרגראונד" וגם באלבומיו כסולן בשנות השבעים, לו ריד היה אמור למות כבר מזמן. ג'אנקי מכור להרואין, חובב סאדו מזוכיזם, בנאדם שהולך על הקצה ולא פעם עובר אותו.
אבל לו ריד היה הדמות שבנה לואיס אלן ריד, הנער היהודי מברוקלין, ניו יורק. יליד 1942, שבגיל 24 הקים את אחת הלהקות  הכי חשובות ברוק האמריקני אי פעם. "מחתרת הקטיפה" הציעה לילדי הפרחים של התקופה את הצד השחור ורע והעצוב של הטריפ. הם שרו על סמים לא כעל כיף, אלא כעל דרך ללא מוצא. הם לא פחדו להיות קשים, ורעים ולא נחמדים.
וככה היה גם לו ריד כסולן. בארבעים השנים האחרונות. קשה, נוקב. לא נחמד. לא מנסה למצוא חן. יצא לי לפגוש אותו אישית באחת משלוש הפעמים שהופיע בארץ. לא בפעם הראשונה בפסטיבל למען השלום (עם פיטר גבריאל ואחרים) ולא בפעם השלישית, כשליווה את זוגתו לורי אנדרסון. זה היה מפגש מצמרר באי הנעימות שבו. לו ריד היה מנותק, קר, סרב ללחוץ את היד לעיתונאים שפגשו אותו. לא רק לי, אני מדגיש, אלא לכל מי שהיה שם בסביבה. כך גם ההופעה: רוקנרול-נוייז-אבנגרד קשה לעיכול, ללא רגע מנוחה, ללא טיפת רוך. ללא "לך בדרך הפראית" או איזשהו להיט מוכר שלו... אולי "יום מושלם" בכל זאת היה שם, אבל אם כן הוא נבלע בשעתיים של רעש קשה.

ובכל זאת הוא היה נפלא. גם בשנים האחרונות. תמיד, בכל אלבום שלו (חוץ מאלבום של רעש מתכתי משנות השבעים, והאלבום המשותף שלו עם "מטאליקה" לא מזמן) היו כמה וכמה שירים נורא יפים, מלודיים, מוכיחים שבתוך התדמית הקשוחה ישנו גם אדם חם, רגיש, כותב נורא יפה, יודע לייצר גם מלודיות נפלאות. אהבתי אותו בגלל הקטעים הקשים והמהפכנות של תחילת הדרך, ואהבתי אותו לא פחות בגלל האיש המבוגר והמורכב שהוא היה.    

אין תגובות:

פרסום תגובה