יום שבת, 19 בספטמבר 2015

מתווה הג'ז... השנים הראשונות





בתהליך ההתאזרחות של הג'אז מחוץ למולדתו, ארצות הברית, קורים דברים נפלאים: מתברר שהג'אז, כניב מוסיקלי, נקלט יפה בקרב מוסיקאים מקומיים בצרפת, בסקנדינביה, בדרום אפריקה, בבלקנים ו...בישראל. המרכיב המובהק ביותר של הג'אז - אילתור - מתקבל בטבעיות בכל מקום, באשר הוא קיים בכל מוסיקה עממית. מה שמפתיע בהקשר להטמעת הג'אז מחוץ למולדתו הוא בעיקר אימוץ החידושים האפריקאיים-אמריקאיים שבמוסיקה זו לתוך תרבויות שמאפיינים אלו זרים להן. כאן נכנסים לתמונה הגורמים המופשטים יותר, כמו אסתטיקה, כוחות החיים, איכויות תקשורת, והקסם שבאינטראקציה בין מוסיקאים. האהבה לג'אז אמריקאי חוצה תרבויות, כך מסתבר. ואם נער ירושלמי בן 15, בן למשפחה ספרדית ותיקה מאוד בירושלים, "נתפס" על ידי הג'אז ובוחר בו כדרך חיים מוסיקלית - מה עוד ניתן לומר?

כך כתב דני קרפל על מוסיקאי הג'אז הישראלי אלברט פיאמנטה בערך שהקדיש לו באנציקלופדית המוסיקה המקוונת הראשונה בעברית "מומה" (שבמקרה אני הייתי בין מקימיה ב2001). נזכרתי בדבריו אלה עכשיו עם הוצאת הספר החדש "הג'ז בישראל: 50 השנים הראשונות" לא רק משום שדני קרפל, במו תכניותיו בגל"צ בארבעים השנים האחרונת, תרם תרומה אדירה לקידום הג'אז ישראלי, אלא גם מכיוון שלפני פחות מ15 שנים, עדיין הוא חש צורך לענות בדבריו לשאלה החוזרת ונשנית: האם יש בכלל ג'אז ישראלי? וזאת בתקופה שפסטיבל "ג'אז בים האדום" התקיים יותר מעשור (מאז 1987) ומקום הג'אז בתרבות הישראלית עבר שינוי עצום גם באופי המוסיקה וגם בהיבט התקשורתי.

הרכב הג'ז של תזמורת משטרת המנדט . Palestine police Syncopated Orchestra, שנות ה-30, אוסף ליאון זננבליק, ארכיון יד בן-צבי.

קשה להאמין אולי, אבל פעם, רק לפני 30-40 שנה, ממש לא מזמן, ג'אז בישראל נתפס כמוסיקה אליטיסטית, מבוגרת (שלא לומר זקנה), שמעניינת קומץ שבקומץ. בשנות הששים כשכל העולם התפוצץ מהמהפכות המוסיקליות, השמרנות והפחד משינויים אפיינו את התרבות הישראלית. במקום שבו הפופ והרוק היו "לא מתאימים", נראתה מוסיקת הג'אז זרה ומוזרה ולא שייכת לפה... איך אמר בן גוריון כשראה את לואי ארסטרונג נוחת בישראל בראשית שנות הששים: "מי זה הכושי הזה שכולם מתלהבים ממנו?".
מה שמביא אותנו לספר החדש, הראשון מסוגו במתכונת מחקרית-אלבומית. "הג'ז בישראל: 50 השנים הראשונות" (הג'ז אצלו בלי אלף) שמתרכז ב... 50 השנים הראשונות והקשות שהמוסיקה הזו בארץ, עד 1980. כלומר, מדובר על החלוצים, על אלה שעשו את זה ללא רווח כספי, ללא הכרה רחבה, אלא ממניעים אמנותיים בלבד. ממש כמו יוצר הספר יאיר דגן שמגדיר את עצמו "חובב ג'אז מאז שנות השמונים" (לפרנסתו הוא עוסק במיחשוב) שהחליט, על דעת עצמו וללא תמיכה ממוסדת, לתעד את התקופה המרתקת ההיא. התוצאה היא  אלבום נוסטלגי עם המון צילומים, מודעות על אירועים וקונצרטים, כתבות מאותן שנים וכד'. בכל פרק לפי הסדר הכרונולגי מובא תיאור של סצנת הג'ז באותן שנים, ביוגרפיות של האמנים הישראלים הבולטים במיוחד באותן שנים וביקורים של אמנים אורחים. זה מרתק ומעניין, ורק הערה קטנה אחת: הכותב אינו מבדיל בין "תקליטון" (עם שניים עד ארעה קטעים) לבין "אלבום" (עם ארבעים דקות מוסיקה)... תאמרו "מה זה משנה?" לחלוצים שהצליחו בתנאים הקשים של הימים ההם להפיק אלבום שלם זה הי מאד משנה.. אבל פרט זה כמובן בטל בששים מול עושר התחקיר, הסיפורים על המסיקאים הגדולים ההם והארכיון העצום שהוא מציג.

מועדון "ברברים" ראשית שנות ה70. שמוליק ארוך, ממלו גאיטנופולוס, נחום פרפרקוביץ'. צילום אברהם קביליו. 


מאז שנות השבעים המוסיקה הישראלית הלכה ונפתחה לצבעים חדשים, כמות המאזינים והמוסיקאים שמתעניינים בג'אז גדלה באופן משמעותי והרבה מאד שנים איש לא מתייחס לג'אז כאל שוליים. לאנשי הרדיו מהדור הראשון כמו חיים עופר, מל קלר, ישראל גיחון ומשה אלון נוספו כוחות חדשים:  דני קרפל, שלמה ישראלי, גבי ינון ודובי לנץ שפימפמו את המוסיקה הזו בעקשנות ובנאמנות, מאות אמני ג'אז הגיעו להופעות בישראל, קם בית הספר "רימון" ללימוד "ג'אז ומוסיקה בת ימינו", מחלקות הג'אז בקונסרבטוריונים השונים התרחבו (למשל ב"שטריקר") וחוץ מפסטיבל הג'אז באילת קמו עוד פסטיבלי ג'אז מצליחים, בסינמטק תל אביב, בגבעתיים ועוד... ועוד... ממש בימים אלה פסטיבל ג'אז ביפו...
החשיפה של המוסיקאים והקהל הרחב לסגנונות נידחים ולא מוכרים הפכה אפשרית עם מהפכת האינטרנט והכל ביחד הפך את החיבור לג'אז להרבה יותר קל.
הספר היפה הזה מזכיר את הימים שזה היה קשה.

אין תגובות:

פרסום תגובה