הם הלהקה השחורה החשובה של ימינו. הגדולה של להקת "הרוטס" בעיני היא לא רק במוסיקה המופלאה שהם יוצרים אלא ביכולת שלהם להביא את המוסיקה הזו גם לקהל שאינו חובב במיוחד היפ הופ או נשמה. כמו סטיבי וונדר בשנות השבעים, THE ROOTS משתמשים בכישרון המוסיקלי שלהם כדי להפיץ בשורה שיש בה גם מסרים חברתיים ופוליטיים, ובגלל שהם מגיעים לקהל הרחב, כולל קהל מאזיני הרוק, יש ליצירה שלהם השפעה רבה. בשנים האחרונות הם מחובקים לגמרי על ידי הממסד, הם משמשים כבר שלוש שנים להקת הבית במופע הלייט נייט של ג'ימי פאלון, מארחים אמנים בג'אם יום העצמאות האמריקני המסורתי בפילדלפיה, מופיעים בהופעות סופר מצליחות, ("הרולינג סטון" ו"ספין", ירחוני מוסיקה ובעיקר רוק מובילים, בחרו אותם בשנה שעברה ללהקת ההופעות הטובה בעולם) ומוציאים, אחת לשנה, יצירת מופת.
עוד לא נרגענו מאלבומם "הרגיל" האחרון HOW I GOT OVER (2010) ושני האלבומים המיוחדים שהוציאו אחריו, פסקול הסרט על הזמרת והיוצרת בטי רייט ואלבום עם זמר הנשמה ג'ון לג'נד והנה הם עכשיו באלבום חדש, UNDUN. עוד יצירת מופת מושלמת, מרתקת ומגוונת מוסיקלית, ובחלקה גם מאד מפתיעה.
מתחילת דרכם הם ממספרים את כל שיריהם וכך אנו למדים שהאלבום החדש מתחיל בקטע מס. 157 ומסתיים בקטע מס. 170. אחרי 156 שירים מוקלטים זהו אלבומם הראשון שהוא "אלבום קונספט". צעד מפתיע במיוחד בתקופה שבה הדיבור המקובל הוא על מותו של קונספט האלבום. "בשלב זה של הקריירה שלנו אנחנו רוצים שליצירה שלנו יהיו נושאים מאחדים, ושיהיה בה מרכיב מאד ניסיוני" מסבירה הלהקה באתר שלה, "במתכוון אנחנו יוצרים תמיד אלבומים קצרים כדי שיהיה אפשר לחוות את כל העבודה שלנו כיצירה נמשכת. הפעם אנחנו לא רוצים שהשירים שלנו יהיו רגעים סתמיים בפלייליסטים שונים אלא לספר סיפור בפורמט של אלבום שלם. אנחנו רוצים לספר סיפור שיהיו בו דקויות ותהיה לו משמעות שימושית לאנשים..."
 |
| רדפורד (מתוך העטיפה) |
והסיפור הפעם, בדיוני או אמיתי, בעקבות חייו הקצרים של רדפורד סטיבנס. בחור אמריקני שחור שנגרר בעל כורחו לחיי פשע. לדברי הלהקה הוא היה אדם חושב ורגיש, לא קורבן ולא גיבור... אחד שחיפש את דרכו העצמאית בדרך שנראתה לו הכי הגיונית, עד שמת בשנת 1999 והוא בן 25 בלבד.
ובאלבום קונספט כמו באלבום קונספט... מהפתיחה האינסטרומנטלית, דרך חלק מהשירים שיש בהן ליווי תזמורתי "קלסי" ועד הסיום המאד מפתיע "סוויטת רדפורד" שנפתחת בקטע סולו פסנתר של סופיאן סטיבנס וממשיכה בעוד שלושה קטעים אינסטרומנטליים, שמשלבים הרכב קלסי קאמרי עם תופים ופסנתר ג'אזיים, שונים מכל מה ש"הרוטס" עשו אי פעם.
הם קמו בפילדלפיה ב1987, הוציאו אלבום ראשון ב1993, והפכו, לפחות באוזני, למלכי העולם עשר שנים לאחר מכן, בשיר 94 למיניינם "2.0))THE SEED " שמתאר את הולדת הרוק כתוצאה של סקס בין שחורים ולבנים (קאבר לקודי צ'סנט). קודם לכן שמעתי אותם פה ושם, למשל בלהיט נהדר עם אריקה באדו (YOU GOT ME) וידעתי (קוואמי ולירון תאני סיפרו לי ב"עסק שחור") שהם משמעותיים בהפיכת ההיפ הופ למיין סטרים החדש במוסיקה האמריקנית, אבל ההתאהבות הגדולה בלהקה הזו קרתה לי ב2010, באלבומם ה11, "HOW I GOT OVER". אלבום שהתעלה על כל מה שהם עשו בעבר והרחיב את גבולות ההיפ הופ למחוזות וקהלים חדשים. הם עשו את זה עם המון אורחים שגיוונו מאד את הצליל שלהם, ביניהם זמר הנשמה ג'ון לג'נד וגם הרבה חבר'ה שלא שייכים למיליה שלהם אלא דווקא לרוק האלטרנטיבי. הזמרת ונגנית הנבל ג'ואנה ניוסום, קונור אוברסט (Bright Eyes), ג'ים ג'יימס (My Morning Jacket), אם ווארד (She & Him) ועוד. הטכסטים, כרגיל אצלם, עסקו במסרים חברתיים אמריקניים וגם בנושאים כלל עולמיים, כמו עוני וחוסר תקווה. המחאה עטופה במוסיקה כל כך מתוקה ויפה שאי אפשר שלא להתאהב בה.
עכשיו הם ממשיכים מאותה נקודה. עם פחות אורחים אבל עם אותה גישה שאפיינה את גדולי היצירה המוסיקלית השחורה תמיד. כמו מרווין גאיי של סוף שנות הששים וסטיבי וונדר של שנות השבעים, "השורשים" עוטפים את האמירה החברתית במוסיקה שהיא חיבור בין המסורת והעבר שלהם עם גישה וצלילים עכשווים לגמרי, פופ, נשמה, היפ הופ וריתם אנד בלוז ועכשיו גם מוסיקה קלסית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה