יום ראשון, 7 באפריל 2013

לזכור



דבר על מקום המצאם
במוצאי יום העצמאות תשודר בערוץ הראשון דרמה טלוויזיונית קורעת לב בשם "דבר על מקום המצאם" העוסקת בשתי משפחות בישראל של תקופת הצנע ( ליתר דיוק 1949) שהרדיו של אותה תקופה משמש להם לא רק מפלט מקשיי היום יום, אלא ממש דרך לשקם את חייהם לאחר השואה. במיוחד בזכות תכנית יומית שהוקדשה לנסיון למצוא קרובי משפחה שהקשר איתם אבד. המוטו של הדרמה הוא "זאת אמא שלי ששומעת רדיו כל היום, כי בלי המדור לחיפוש קרובים מה ישאר לה?". את הדרמה ביים יהלי ברגמן, ואת התסריט כתבה נאוה סמל, שכמו אחיה, שלמה ארצי, חוזרת אל נושא השואה שוב ושוב ביצירותיה.  

ושניהם לא לבד , במיוחד לא בעשרים וחמש השנים האחרונות, מאז שיצא האלבום "אפר ואבק"של יעקב גלעד ויהודה פוליקר. האלבום המופתי ההוא עסק בדור שגדל בהשפעת טראומת השואה: מזיכרונות ההורים מהמלחמה ההיא, דרך התקוות החדשות בישראל של שנות ה-50, התבגרות בשנות ה-60 ומצוקה נפשית קשה ומלאת כאב, כשברקע אי היכולת להינתק מהזוועות שחוו ההורים והשפעתם על בני הדור השני. גם לפני, ובעיקר אחרי "אפר ואבק" העזו עוד מעטים לגעת בנושא השואה. אמנם לא באלבום קונספט שלם אלא בשירים אחדים, פה ושם ובהשפעה גדולה על היצירה. ביניהם שלמה ארצי, ערן צור, מתי כספי, שלמה גרוניך, חוה אלברשטיין, אילן וירצברג, דוראלקס סדלקס, סיילם, יונתן זיו, קורין אלאל, סאבלימינל ומירי בן ארי, הבילויים... השואה נמצאת ברקע היצירה הישראלית, גם במוסיקה, כל הזמן.

אחותי
בשנות חייה האחרונות
אזרה אמא אומץ
וסיפרה לי
איך נחשף הבונקר
שבו היא החביאה את אחותי
היא נתנה לי תמונה מתפוררת
ובה ילדה – אחותי
עומדת בתוך לול.
מרוב שהנחתי את התמונה במקומות מיסתור שונים
היא אבדה לי ואין אני מוצא אותה עוד.
אני כנראה הצלחתי להחביא את אחותי.

השיר "אחותי" לקוח מתוך האלבום "זיכרון קצר"  שהוציא זאב טנא בשנת 2001. מאז תחילת דרכו כאמן יוצר חוזר זאב טנא אל זיכרונותיו כבן הדור השני, שלא שוכח ולא סולח... לעתים בעדינות ורוך ובמקרים אחרים בכעס כשהוא צורח "אני שונא גרמנים" או בשיר מחאה באלבומו החדש, "ג'ו איש".בו הוא מנסה ללמוד מהימים ההם על ימינו.

אברמק
"כשאגדל ואהיה בן עשרים
אצא לראות את עולמנו המקסים.
אתיישב בתוך ציפור עם מנוע,
אתרומם ואמריא אל החלל, גבוה.
את השיר הזה כתב נער בשם אברהם "אברמק" קופלוביץ שנרצח כשהיה בן 14 במחנה ההשמדה אושוויץ. הוא גדל בעיר לודג' בפולין. בגיל תשע החל לעבוד כשוליית סנדלר בבית מלאכה בגטו, וגם צייר וכתב שירים ומחזות קצרים. בעליית הגג בביתו נמצאה מחברת השירים שלו, והם תורגמו לעברית  על ידי עירית עמיאל.  40 שנה אחרי שנרצח יצאו שיריו של אברמק בספר בהוצאת "יד ושם".
אורי מייזלמן, המתופף לשעבר של להקת "קרח תשע", העוסק בהדרכת בני נוער במסעות לפולין במסגרת "הנוער העובד והלומד" החליט שהשירים חייבים להגיע לאוזני הדור הצעיר. הוא פנה לאוהד קוסקי ורועי הדס וביחד הם הלחינו שמונה משיריו של אברמק והקליטו אותם עם חברים נוספים לאלבום מיוחד ומרגש בשם "אברמק" שהוקלט בסיוע תנועת "הנוער העבוד והלומד" וחברת ההדרכה "המעורר" (המרכז להדרכה ולימודים חלופיים בקיבוץ רביד). השירים מתארים, קצת בציניות קצת בהומור, את חייו וחלומותיו של ילד אחד שחי ועבד ויצר פעם, לפני שבעים שנה, בפולין הכבושה על ידי הנאצים. חברי "הקוסקים", התאימו בעדינות וברגישות את שיריו של הנער מלודג' אל שפת הנוער של ימינו. הדיסק "אברמק" יצא  בהפצת "התו השמיני" וכל הרווחים ממכירתו יועברו לקרן שמממנת יציאת בני נוער מעוטי יכולת למסעות לפולין.

אבא
אני כותב על אברמק וחושב (גם) על אבא שלי. מנחם קוטנר ז"ל. הוא נולד, ממש כמו אברמק, בשנת 1930. שלא כמו אברמק, הוא נולד בתל אביב והגיע לפולין ממש במקרה. כשהיה בן 9 לקחה אותו רבקה, אמו, לבקר את סבתו שגרה בוורשה... הילד הישראלי שלא ידע מילה בפולנית בילה כשנתיים וחצי בגטו וורשה, ללא אמו (שנשלחה לכלא בברלין) וחווה את אימת מלחמת העולם מזווית הראייה של ילד קטן. שלא כמו אברמק הוא ניצל: בהחלפת שבויים בין גרמניה ופלשטינה הוא ואמו הוחזרו ארצה בסוף 1941. כמו אברמק גם אבא שלי כתב שירים וסיפורים עד סוף ימיו, לפני תשע שנים. שלא כמו אברמק הוא נשאר בחיים והמשיך לשאת את כאב השנים ההן בתוך נפשו. שיריו לא הולחנו (חוץ מנסיונות בודדים שלו להלחין את חלקם). את ספר שיריו היחיד, "בין פעימות" הוא הוציא בשנות הששים, ואני זוכר בעל פה רק שורה אחת מתוכו: "איני יכול לשאת דברי אמת מבלי להפגע".
מנחם קוטנר חמישי מימין, רבקה קוטנר רביעית

אין תגובות:

פרסום תגובה