יום שלישי, 2 באפריל 2013

אליוט



אליוט או לא להיות
האלבום החדש של אליוט מרגש אותי עד דמעות לא רק בגלל השירים המאד מאד יפים שיש בו (פירוט בהמשך) אלא גם בשל עצם העובדה שהוא קיים, ולא רק קיים, לא "סתם יפה", אלא נשמע כמו שהוא נשמע: חכם, אינטימי, מלא נשמה, מאד אישי וגם לא מוותר על אמירה פוליטית חברתית...  ככה אני אוהב את המוסיקאים שאני אוהב כבר הרבה מאד שנים, ככה אני רוצה שבני הדור שלי (למרות שאליוט צעירה ממני בלא מעט שנים) ישמעו גם עכשיו, עשרים וחמש שנים אחרי שהתחלנו את המסע הזה ביחד, הם כיוצרים ומבצעים ואני כמאזין ומתווך למי שרוצה לשמוע...יש בכך ניצחון קטן שלנו, הילדים האלטרנטיביים של שנות השמונים, שאנחנו עדיין פה ועדיין עושים מוסיקה, ובעיקר, אני מקווה, לא מוותרים על הרצון והצורך לומר משהו אמיתי.


את אליוט אני מכיר מאמצע שנות השמונים, בהתחלה בשמה המקורי שרון בן עזר. מצד אחד חיילת ביומן החדשות של גלי צה"ל, מצד שני מתופפת מטורפת בלהקת הפנק-אינדסטריאל "דוראלקס סדלקס". אחר כך היא הפכה לאליוט, הקימה את "פוליאנה פרנק" שבה בלטה, גם בתקופת השינויים במוסיקה הישראלית החדשה, כחלוצה של ממש. לא רק ביציאה מהארון, היא הייתה כנראה הראשונה אצלנו שהצהירה על היותה לסבית, אלא בעצם הופעתה, בדרך שבה הציגה את עצמה כאשה-יוצרת-זמרת ובאומץ שלה לא להתחשב במוסכמות. לא כפרובוקציה לצורך משיכת תשומת לב אלא כאמירה אמנותית ואישית. היא נפש חופשייה והיא מוכנה לשלם מחיר על החופש הזה. "פוליאנה פרנק" הוציאה קסטה בשם "חיה ומתה בארון" ואלבום בשם "אין לבחור", התפרסמה בשירים "זיוה" ו"גיבור צבא ההגנה" וזכתה להצלחה נאה בשולי המיינסטרים, אך אליוט נדדה בשנים הבאות, בין תל אביב ולונדון, הייתה חברה בהרכבים, ביניהם Sister George,  Night  Nurse ועוד, והחלה חוזרה לפעילות בישראל רק בשנת 2000, ביחד עם חיים פרנק אילפמן שהפך מאז שותפה ליצירה. הם הקליטו והופיעו ביחד גם בעיבודים אלקטרוניים לשיריה המוכרים וגם בשירים חדשים. ב2000 יצא האלבום "אחרי הציונות על שפת הים" של "פוליאנה פרנק". ובו  שירים כמו "הגלות", "מחבואים", "ארץ מוחלת יושביה" וחידוש מפתיע ל"שיר הרעות". מאז ממשיכה אליוט לפעול תחת הכותרת "פוליאנה פרנק" (כולל הוצאה מחודשת של הקסטה והדיסק הראשון ואוסף קטעים נדירים) וגם מחוצה לה. בין השאר באלבום "פלסטלינה 1" שכלל רמיקסים לשירים ישראלים מוכרים, הלחנת המוסיקה לסדרה של חיים יבין "ארץ המתנחלים" ולסרטים "פיצה באושוויץ", "הזמן הורוד" ועוד.  אליוט היא גם תקליטנית משובחת, מורה למוסיקה ...


ועכשיו היא מוציאה, סוף כך סוף, את הסולו הראשון שלה. "5772" כשנה (שעברה) שבה נוצר האלבום הוא יצירת מופת שמהווה סיכום דרך, באמנות ובחיים. בהפקה לגמרי ביתית (יש לה אולפן בבית) היא יצרה מגוון צבעים מוסיקליים: פתיחה "קלסית", גרסה מינימליסטית קורעת לב ל"אבא שלי יש סולם" (האלבום מוקדש לאביה עמנואל בן עזר ז"ל, שנפטר לפני שנתיים), דאב-ג'אזי נפלא בשם "שיר לים התיכון" עם מילים של אחות של סבא שלה, אסתר ראב, בלדות, מאקוסטיות ועד אלקטרוניות, באנגלית "אני נראית כמו אמי", "לפני שהים יעלה", "בבוקר", בעיטה לפרצוף ב"אתם ואנחנו" של מאיר ויזלטיר (בהשתתפות רביד כחלני), ובעוד שיר פוליטי בשם "תשס"ו" של אהרון שבתאי. קטע רוק גיטרות ארוך ונפלא בשם "מה שראיתי" (בו אליוט מנגנת בכל הכלים) וסיום מצמרר ב"אין גבול לאהבה" שאם תשאירו אותו לנגן הוא יתחבר להתחלה ושוב כל היופי הזה. היא עושה את זה בעיקר לבדה, וגם עם חברים וותיקים וחדשים, חיים פרנק אילפמן, רונה קינן, ליהוא ירון, שבי עוזיאל, עינב ג'קסון כהן ואחת שאת שמה אני שומע לראשונה: לירון ואן דורנינק בסקסופון עוצר נשימה. הכל, כולל הטכסטים היותר קשים, מוגש בשירה ענוגה ורכה. אגרוף בכפפה.



ורק פרט אחד עומד בין היצירה הנפלאה הזו ואוזניכם, הקוראים. הכסף. לצורך מימון הוצאת האלבום הצטרפה אליוט למיזם "הד סטארט" שהופך את הקהל הרחב לשותף בהפקה האלבום. אם יהיו מספיק מתעניינים, האלבום יצא) ואליוט מבטיחה לתורמים היותר כבדים כל מיני מתנות).  זוהי הכתובת:

אין תגובות:

פרסום תגובה