יהיה טוב?
האלבום החדש EAST JERUSALEM - WEST JERUSALEM הוא, כפי שאפשר לנחש
משמו, הוא אלבום קונספט על נושא אחד: השלום, באופן כללי בין בני האדם ובאופן ספציפי בין יהודים
וערבים בישראל. ברוזה לא מאשים איש במצב, ולא מציע פתרונות. "לא רוצה להטיף
לאיש הלילה... רוצה רק לספר את סיפורי" הוא שר, באנגלית, בשיר הפתיחה, "נולדתי
לתוך המציאות הזו, גדלתי בתוך מלחמה, אבל זה לא אומר שאני צריך לקבל את זה... לא
רוצה להלחם יותר". 35 שנים אחרי
שהקליט את "יהיה טוב" (שהיה הלחן הראשון שלו, למילים של יהונתן גפן),
ואחרי כל ההצלחות והכשלונות, ההמראות והנחיתות, ברוזה ממשיך לעסוק בכמיהה האינסופית
לשלום במזרחי התיכון. הוא עושה את זה בדרך היחידה שהוא יודע, דרך המוסיקה. בגיל
59, עם עשרות אלבומים ואלפי הופעות, הוא כנראה כבר פחות מאמין באפקטיביות של
יצירתו על שינויים בעולם, אבל הוא לא יכול שלא לנסות לומר את דברו. שוב ושוב ושוב
לחזור על אותם רעיונות מוכרים, ובכל פעם לומר אותם קצת אחרת.
אז הפעם הוא עושה את זה עם מוסיקאים ישראלים, פלסטינים ואמריקנים,
והוא משלב שירים מקוריים שכתב והלחין (לראשונה הוא כתב את המילים באנגלית) עם
גרסות כיסוי לשירי שלום משנות השבעים. שיר הנושא של האלבום "ירושלים המזרחית ירושלים
המערבית" נכתב ומבוצע ביחד עם מי שהיה סולן להקת "פוג'יז"
האמרקנית, וייקליף ז'אן. השיר אומר, בתמצית: בכל המקומות ישנם אותם פנים, וכולם
בעצם רוצים שלום, אז הפיצו אהבה כדי שהעולם יהיה טוב יותר. בשיר "רמאללה תל
אביב" שברוזה כתב והלחין הוא שר ביחד עם הזמרת הערביה הישראלית מירה עוואד,
את השיר "מפתח לזיכרון" כתב ברוזה והלחין המוסיקאי הפלסטיני סעיד מורד,
ברוזה שר בעברית ומירה עוואד בערבית ושניהם סיחד באנגלית. השיר ""THE LION'S DEN הלחין ברוזה למילים של יהודה פרל, שהקדיש
אותו לבנו דניאל, העיתונאי היהודי אמריקני שנחטף
ב2002 בפקיסטן ונרצח בידי חוטפיו. את "WILD
CARNATIONS" ברוזה כתב והלחין לבדו, ולא פחות
מעניינים הם השירים שברוזה בחר לחדש: בגרסה שמשלבת מוסיקת נשמה עם עוד (שמנגן יאיר
דלאל) הוא שר את "למה איננו יכולים לחיות ביחד" של טימי תומאס, גם את
"אמא" מתוך "החומה" של "פינק פלויד" (שכתב רוג'ר
ווטרס הרבה שנים לפני שהפך למטיף נגד מדיניות ישראל) הוא עוטף בשילוב רוק ערבי.
ברוזה מחדש, עם מקהלת ילדים את "מה כל כך מצחיק בשלום אהבה והבנה" שהיה
להיט של ניק לואו הבריטי בשנות הגל החדש, ושיר נוסף מאותה תקופה, "בכל יום
אני כותב את הספר" של אלביס קוסטלו. עוד יותר ישן הוא השיר האקולוגי
"היכן ישחקו הילדים" שכתב קט סטיבנס המון שנים לפני שהפך ליוסוף איסלם
והתחיל לא לחבב את ישראל... שיר אחד, "ירושלים", נכתב על ידי אחד ממפיקי
האלבום, סטיב ארל האמריקני שהלחין גם את שיר הסיום של האלבום "שלום הוא רק
מילה" (שכוונתו כמובן הפוכה). השיר הזה, הטעון באנרגיה יותר מכל שירי האלבום,
כתב ברוזה ביחד עם סטיב ארל (באנגלית), מוחמד מוגרבי ופאווד עוואד (בערבית) ושאנן
סטריט (בעברית) כולם שרים ומראפרפים ביחד בשלוש שפות, ומצטרפים אליהם גדי סרי בכלי
הקשה, אליאס וואקילה בדרבוקה ויוסי סאסי (לשעבר "אורפנד לנד")
בבוזוגיטרה (המצאה שלו לכלי שמשלב גיטרה ובוזוקי). וכך הרכב הרוק הבסיסי של ברוזה,
עם ז'אן פול זימריס בתופים אלון נאדל בבס ויונתן לוי בגיטרה, מארח באלבום המון
סגנונות וטעמים שנשמעים ביחד כמו ניסיון חד פעמי ומיוחד ליצור שיתוף פעולה
ישראלי-פלסטינאי. במוסיקה זה מצליח, והשאלה היא אם להתקרבות בין הצדדים יש סיכוי
גם במציאות העכשווית שמחוץ למוסיקה. למרבה הצער, נדמה שלא כל כך, לפחות לא בשלב
זה.
האלבום EAST JERUSALEM - WEST JERUSALEM יצא לאור כבר לפני כשחצי שנה, וזה
שכמעט לא שמעת עליו, אם בכלל, לא קשורה לתוכנו שהוא משובח. אלא כך נדמה לי, לתחושת הייאוש שאופפת רבים
אצלנו, מכל הצדדים הפוליטיים, בקשר לסיכוי להגיע לשלום בימינו.
השבוע עמד להתקיים בחיפה פסטיבל "שיר היונה" למען השלום. 34
שנים אחרי פסטיבל "שיר היונה" המקורי שהביא לפרק הירקון בתל אביב עשרות
אלפי צופים, כשנה אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים. בשנים שחלפו התברר שהמציאות
טיפה יותר מורכבת מהחזון האופטימי שבשירים. מלחמות לבנון הראשונה והשנייה,
האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ההפרדה והמבצעים הצבאיים, הדיונים האינסופיים בפנים
ובחוץ, הפיגועים והחיסולים, הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן ומעל הכל השינויים
הפוליטיים והחברתיים.... על רקע זה נדמה אולי שכמעט אף אחד לא שר שירי שלום
"פשוטים", אלא אם כבר, שירי מחאה וכעס על אי ההצלחה בהבאתו על עם ישראל
ושכניו. גם בשנים האחרונות ישנם אמנים לא מעטים שממשיכים להתעסק בנושא השלום
והיחסים עם שכנינו, אבל התחושה העיקרית היא של ייאוש רב מהתקווה שבכל זאת משהו
ישתנה. ואם לא בגללם אז בגללנו ואם לא בגללנו אז בגללם. יותר מכך, לעתים קרובות
נדמה שבעצם העלאת הנושא יש אמירה פוליטית. "פסטיבל למען השלום" נשמע,
כמעט אינסטנקטיבית, כמו אקט שמאלני. וזה כמובן לא נכון שכן בכל גווני הקשת
הפוליטית כולם מדברים על שלום, וגם על צדק. כך כתבתי כאן לקראת הפסטיבל הזה, ב3.7,
והזכרתי שבעבר "שיר היונה" הצליח לאסוף אלפי "מאמינים" (1984
ב"חורשת טל", 1993 בחוף הים בחיפה, 2004 בכנרת). בשבוע שבו התפרסמה
הכתבה ב"ישראל היום" נחטפו שלושת הנערים... ואיך אפשר לדבר על שלום...
והפסטיבל נדחה. איך אמרו פעם יונתן גפן ודויד ברוזה, "היונה הלבנה כבר
עייפה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה