יום שלישי, 15 ביולי 2014

ג'מפינג ג'ק ווייט

ה-שיר של שנות ה2000


את "מכתב הביתה", האלבום האחרון שלו (בינתיים) הקליט ניל יאנג בצורה מאד ייחודית: הוא נכנס אולפן זעיר, דומה לתא טלפון ציבורי של פעם, ששימש להקלטת הודעות בסוף שנות הארבעים. VOICE O GRAPH  קראו למתקן הזה, וההודעות שהוקלטו בו הודפסו ישירות על תקליטי ויניל, בלי בישולים ותיקונים ועם הרבה רעשי רקע. מה פתאום ניל יאנג עשה את זה ככה? מכיוון שהוא רצה ליצור תקליט נוסטלגי לא רק בשירים שבו אלא גם בסאונד שלו. יאנג שמע על האפשרות להקליט אלבום כך, מג'ק ווייט, שמחזיק תא VOICE O GRAPH בחנות חברת התקליטים שלו. ג'ק וייט הפיק את ההקלטות ביחד עם יאנג, השתתף בשני שירים בשירה ונגינה, והוציא את האלבום בלייבל העצמאי שלו, "האדם השלישי".  התקליט יצא, תחילה רק בגרסת ויניל לכבוד יום התקליט הבינלאומי (19 באפריל 2014) ועד כמה שהוא מאפיין את חיפושיו הבלתי פוסקים של ניל יאנג, הוא גם מאד מתאים לג'ק וייט, אחד המוסיקאים הכי מעניינים ופוריים בימינו.
הבן אדם הזה, עוד מעט בן 39, נמצא בשנים האחרונות במין טירוף יצירתי חסר מנוח, עושה המון דברים ביחד ובמקביל. 



חודשיים אחרי ההפקה לניל יאנג יצא אלבום הסולו השני של ווייט, LAZARETTO שמקבל ביקורות מצויינות (תיכף אחת כזאת כאן) ומלווה בסיבוב הופעות שבהן הוא משנה כמעט בכל יום את רשימת השירים וגם את להקת הליווי (יש לו להקת ליווי נשית ולהקת ליווי גברית), תוך כדי הוא מכריז השבוע על הוצאת תקליטון של פרויקט צד שלו,  להקת "DEAD WEARHER" ומה שעוד יותר מרגש, אלבום הופעה כפול של להקתו הכי מפורסמת, "WHITE STRIPES". בגלל הפעילות הרבה של ווייט קשה אולי לזכור ש"פסים לבנים" התפרקו רק לפני שלוש שנים, ב2011. האלבום הכפול החדש "בהופעה תחת האורות של השמש העולה" חוזר אל תחילת הדרך: הוא הוקלט בטוקיו בשנת 2000, כחלק מסיבוב ההופעות העולמי הראשון של הלהקה, והוא כולל לצד החומרים המקוריים של ווייט גם גרסה ל"אני משועמם" של איגי פופ.
מה שמזכיר, נדמה לי שלכל מי ששמע מוסיקה בשנות ה2000 עד כמה הWHITE STRIPES היו מדליקים, בפנים ובחוץ. בסך הכל שניים: זמר-גיטריסט, ומתופפת בשם מג (בהתחלה הוא הסתיר את זהותה...בסוף התברר שזו אשתו). כמה שהם היו מעטים ככה הם נשמעו מלאים ועשירי צליל, ולא בזכות הכפלת הקלטות באולפן אלא בגלל גאוניותו של ג'ק שמנגן בגיטרה שלו סולו וליווי ובאס ביחד... בהופעה בווידאו רואים איך הוא עושה את זה לגמרי לבדו.
WHITE STRIPES

והוא כל הזמן עושה את זה, ככותב ומלחין וגיטריסט ונגן של עוד המון כלים ומעבד מוסיקלי ומעצב (הכל שחור-לבן-אדם) ושחקן. ג'ון אנטוני גיליס הקים את "ווייט סטרייפס" בגיל 22 והוביל אותם ככותב הראשי בששה אלבומי אולפן, שני אלבומים בהופעה, ארבעה אלבומי וידאו, 15 קליפים (חלקם הגדול פורצי דרך בפני עצמם) והמון הופעות ופסקולים לסרטים (כולל דואט עם אלישה קיז בסרט ג'יימס בונד) ומוסיקה לבלט, וסרט דוקו עם דה אדג' וג'ימי פייג'... מבחינתי, אם הוא מקליט רק את SEVEN NATION ARMY הוא היה יכול לפרוש בכבוד... אבל הוא עשה עוד המון. ותוך כדי הוא הפיק אמנים אחרים (ביניהם זמרת העבר לורטה לין), והקים להקה בשם THE RACOUNTERS ועוד להקה שם DEAD WEATHER והוא גם אספן של מוסיקה ישנה, וחוקר תולדות הבלוז והקאנטרי.

LAZARETTO
 אז עכשיו יש לו אלבום חדש שנשמע גם ישן. ככה זה אצלו. אני אוהב את ג'ק ווייט באלבום החדש בגלל הסיבות שאהבתי אותו תמיד (או ליתר דיוק ברוב אלבומיו): השילוב שלו בין היום ואתמול, מצד אחד המון מהשירים שלו נשמעים כאילו היו יכולים להכתב או להיות מקולטים לפני עשר עשרים ואולי חמישים שנה, ומצד שני יש משהו מאד עכשווי, אפילו טיפה עתידני, בסאונד שלו. הוא כל הזמן ממציא, מחדש, פורץ גבולות. תמיד זה לא רק מעניין מוסיקלית אלא גם מבחינה צלילית. האלבום החדש, הרבה יותר מהסולו הקודם BLUNDERBUSS שיצא ב2010, כולל מגוון עצום של כיוונים מוסיקליים בכל מה שאפשר לכנות "ריתם אנד בלוז" של ימינו.
שיר הנושא 

אין תגובות:

פרסום תגובה