לפני
עשרים וחמש שנים הוציא זאב טנא את אלבומו השני "חתול שחור". אני זוכר
אותו קצת אחרי, על במת מועדון "רוקסן" עם להקה משובחת של נגנים (ישראל
נחום בתופים והפקה מוסיקלית, שי אלון בגיטרה, יותם שכטר בקלידים וקולות, עידו
זילברברג בבס, אריק לבנת בכלי נשיפה) במופע ראשון משירי האלבום. בערך רבע שעה
מתחילת ההופעה, ההתלהבות שלו שהתבטאה בקפיצות על הבמה וגם בצרחות חסרות רסן, גרמה
לכך שהוא יאבד את קולו, ואחרי ניסיון לחרחר עוד שיר שניים בקול-לא-קול, הוא ירד
מהבמה. כשניגשתי לנחם אותו מאחורי הקלעים, "לא נורא, גם דונאלד דאק התחיל
ככה", הופתעתי לראות שהוא היה דווקא מאד מרוצה. ככה הוא רצה להופיע, עד הסוף,
בלי חשבון. ואת זה הוא עשה ועושה מאז ועד היום.
לרגל
מופע "25 שנה לחתול שחור" במועדון "בארבי" ב22.7.14, הגיע טנא בהרכב נמאולתר לתכניתי "מוסיקה היום" בגלי צה"ל. התכנית לא שודרה בגלל המלחמה...
אסף סיטון ודני אור: סאונד
יעל אלין קוטנר: צילום
זאב טנא בשירה וגיטרה, איתמר טנא בגיטרה,שני שביט בבס, ישראל נחום בתופים
חתול שחור
החיים הם בית ספר
גרמנים
תחת חול רך
טיפות בזרם
אני נזכר
בתחילת הדרך של היוצר והמבצע המאד מיוחד הזה שאף פעם לא חשב שהוא זמר גדול, אבל מעולם
לא ויתר על הרצון שלו להתבטא.
הרעיון
שאקליט שיר באולפן היה של יהודה, חברי המוסיקאי, בתוך תא הזכוכית, לבד מול המיקרופון, כשברקע מתנגנת שטב ושוב נגינת הלהקה, עלתה שירתי על שירטון. יעקב
הטכנאי עזב את תאו והגה באוזני עצת חירום, "אולי תנסה לדבר את השיר"? ז'אן פול שתופף היה חסר סבלנות אפילו יותר:
ניסית לצייר?" הוא שאל
ככה,
חצי בצחוק, מתאר זאב טנא התרחשות אמיתית וכואבת באולפן ההקלטות, לפני יותר משלושים
שנה, בתקופה שבה הוא החליט לא להסתפק רק בכתיבה אלא גם לשיר. יהודה, המוזכר בשיר,
הוא יהודה עדר, היה אחד הבודדים שחשבו שלהפיק את זאב טנא כזמר זה רעיון בכלל לא רע...
שלושים ושלוש שנים ושנים עשר עשרה אלבומים אחרי קל לומר שיהודה צדק, אבל הדרך של
טנא הייתה תמיד מאד קשה ומורכבת בגלל שהוא אף פעם לא היה זמר נורמאלי ("מה
אני לא נורמאלי להיות נורמאלי" כדברי מאיר אריאל) ואף פעם לא היה מוכן להתפשר
עם מה שיהפוך אותו נגיש יותר.
הפעם
הראשונה ששמו של טנא, הלא הוא זיגמונד טננבאום (יליד פולין, 1947) הופיע בהקשר לשיר
הייתה ב1975 כשאושיק לוי הקליט לחן של נפתלי אלטר למילים שכתב טנא: "איפה
טעינו". זה היה ראשון בשורה של שירים שטנא כתב לאחרים. השיר שהקלטתו מוזכרת
לעיל, "לא לגעת", הוקלט רק
בראשית שנות השמונים אך רק ב1987, בגיל 40, הוציא טנא אלבום בכורה, "טנא
והזאב". אחריו באו האלבומים "חתול שחור" (עם השיר "גרמנים"
שבו טנא שר "אני שונא גרמנים ואין לי שום דבר נגד ערבים"), "חצי
צוחק", "חתול שחור מארח", "הכל
במקום", "זיכרון קצר", "אוסף", "הרוב חי" , "חדר",
"זה שר", "חלוק חד פעמי" (עם יהוא ירון וסתן בן שחר) ועכשיו
הוא בדרך לעוד אלבום. אין לטנא הרבה "להיטים" (אולי קצת יותר מוכרים
השירים "מחומצנת", "גרמנים", "הכל במקום",
"איפה טעינו") אבל יש לו המון מה להגיד. הוא לא מוותר על פוליטיקה
ומחאה, על טראומת הדור השני לשואה, על צחוק וכאב, שטותניקיות והומור עצמי ואמירות
נוקבות על החיים שלנו כאן ועכשיו. יש לו שירים מקוריים בעטיפה מוסיקלית משובחת,
לעתים נשמעת מאד מופקת ומדוייקת ולפעמים, בעיקר בהופעות, מאד פרועה ומלאה אלתורי ג'אז-בלוז-רוק.
עם השנים הוא נשמע אמנם פחות מבולגן ויותר "מוסיקלי" אך שום דבר לא
התרכך ולא נחלש בטירוף הנפלא שלו ובמחויבות הבלתי נגמרת שלו להיות רק הוא עצמו. לא
זמר גדול, אבל יוצר ופרפורמר מלא עוצמה שהולך עד הסוף בקטע שלו. גם אחרי כל השנים
האלה, כשהוא בן 67, זאב טנא הוא עדיין
אחד הדברים היותר מרעננים ומפתיעים במוסיקה הישראלית. הגישה שלו לאיך צריך להיות
על הבמה, האכפתיות לתוכן וחוסר האכפתיות למה שמסביב, המחויבות לאמירה
האינדיבידואלית ובקיצור, הנאמנות לאש הפנימית... הוא יכול ללמד לא מעט מהצעירים
שרק התחילו לדבר כשהוא כבר קיפץ על הבמה ושר-חירחר-נהם את שיריו כמו איזה טום
ווייטס מקומי.
הוא
אף פעם לא זכה בהצלחה מסחרית גדולה. את הפרנסה הוא עושה כמהנדס מזון מאד מצליח
שממציא מוצרים פופולריים ("מאמא עוף"), כמסעדן (בעבר) וכבעל רשת למכירת
נקניקיות עם כבוד ("פרנק") ואת האמנות רק מתוך אהבה אמיתית. בשעות בהן רוב
בני דורו מוצאים את עצמם מנומנמים מול הטלוויזיה, טנא לא עוצר לרגע. מופיע כשחקן
בגרסה מטורפת של "מקס ומוריץ", בסרטים, בעיקר בכל מיני הופעות מוזיקה.
אני אוהב אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה