אבנר גדסי

כבוד!

אבנר גדסי חוגג בימים אלה  40 שנות פעילות מוזיקלית בהן יצר עשרות להיטים מוכרים ותרם לא מעט ליצירת השילוב המיוחד בין "מוזיקה מזרחית" ו"רוק מערבי". החל מ"נפרדנו כך", להיטו הראשון ב1973 ועד ימינו אלה הוא לא הפסיק להופיע ולשיר את להיטיו המוכרים וגם לכתוב שירים חדשים. בין "המבינים במוזיקה", מזרחיים ומערביים כאחד, הוא נחשב אחד מגדולי זמרינו, דורות של זמרים גדלו על שירתו, ובשנים האחרונות לפחות שלושה משיריו חזרו להיות להיטים בזכות "כוכב נולד" כשב2007 זכה בועז מעודה בתחרות בגרסתו לשירו ששר גדסי בפסטיבל הזמר המזרחי ב1980: "מנגן ושר". בתו של אבנר, מור גדסי, נבחנה לתחרות עם "נפרדנו כך" ובעונה האחרונה ביצע אבי בן אבו את להיטו של גדסי משנת 1991 "הגברים בוכים בלילה". 

ובכל זאת, כשהצטלם בשנה שעברה לפרסומת לחברת ביטוח, משתעשע עם "הגברים בוכים בלילה", היו רבים ששמחו לפגוש אותו ולהיזכר שהוא לא נעלם. גם כשתשומת הלב מופנית לכוכבי זמר אחרים, הוא עדיין כאן, ממשיך בשלו. אולי בגלל שבשנות ה2000 הוא המעיט להקליט שירים חדשים, ותמיד, גם כשהיה בשיא הצלחתו, הוא עשה את מלאכתו ללא פרסום גדול, ללא רכילויות שנקשרו בשמו, ללא אבק כוכבים אמיתי או מדומה... לא "מלך" ולא "נסיך", פשוט מוזיקאי וזמר שמנגן ושר...

אז דווקא עכשיו כשהמוזיקה הישראלית המזרחית או הים-תיכונית היא הפופ הישראלי המצליח, זו הזדמנות להפנות תשומת לב למי שנחשב אחד האבות המייסדים של הסגנון, למרות שהמוזיקה שלו לא ממש דומה למה שקורה היום. אבנר גדסי אף פעם לא היה "הזמר המזרחי" הסטריאוטיפי. אמנם הוא ממוצא תימני, ושר בחית ועין ויודע לסלסל כשצריך וגם משתמש בלא מעט השפעות מזרחיות במוזיקה שלו, אבל הוא גם נשען לא מעט על הרוק והפופ שאהב כנער, הרבה לפני מהפכת שנות התשעים עם "טיפקס" ו"אתניקס" שהובילו אל ההצלחות של אייל גולן ושרית חדד וכל שאר הזמרים שעשו קרוס-אובר לכל סוגי הקהל.

אבנר גדסי, מתחילת דרכו, היה מלחין וזמר בלוז רוק ונשמה ולא מבצע "פופ מזרחי" כמקובל, בוודאי לא את זה היותר קלישאתי ששולט בחלק גדול מהלהיטים בימינו. הוא אף פעם לא התכחש למוצאו המזרחי, אבל היה תמיד עצמאי בגישה שלו להלחנת ועיבוד המוזיקה. מבחינה זו הוא אולי קצת נפל בין הכיסאות בתקופת עיצוב הצליל הישראלי החדש, כלומר שנות השבעים והשמונים: לאלה הוא נשמע מזרחי מדי ולאלה רוק מדי. ככה זה כשאתה עצמאי בשטח ועושה מה שבא לך בלי חשבון.

תקשיבו למשל לאלבום "אתה לי ילד" שגדסי הוציא בשנת 1997. בחלק גדול משירי התקליט בולט צליל הגיטרות הבלוזיות סטייל סנטנה (שמנגן אבי סינגולדה, אלא מי) לצד הכלים האתניים, פה עזרא ברהום מנגן בעוד ופה יוסי פיין בבס...ההפקה המוזיקלית של אלדד שרים משלבת בין העולמות בטבעיות, כפי שהוא עשה עם גדסי עוד בשנות השבעים.

האלבום ראשון של אבנר גדסי שיצא ב1973 היה ראשית המהפכה. קודם כל, מכיוון שהוצאת אלבומים באותה תקופה לא היתה דבר של מה בכך ובוודאי לא כשמדובר במלחין וזמר חדש לגמרי שלא מגיע מהלהקות הצבאיות אלא מלהקות הקצב. לגדסי היה מזל שהשיר הראשון שהוציא לרדיו, "נפרדנו כך" שכתבה סמדר שיר (על פרידה מדודו טופז ז"ל) הפך בלחן ובשירה של גדסי  ללהיט ענק בראשית 1973. השיר יצא בתקליטון בהפקה עצמאית של ניסים סרוסי (שהוציא באותו זמן את "איני יכול") והצלחתו הובילה להוצאת אלבום שלם בחברת התקליטים "קוליפון" ביפו. אבנר גדסי ביחד עם להקת הרוק "ערפל" ועם שלישיית "אף אוזן גרון" בקולות הקליט תריסר שירים, ביניהם עוד להיטים גדולים כמו "מישהו חיכה לך בחוץ", "לוליטה", "אודליה" ואפילו רוקנרול בשם "מקום כזה". את רוב השירים גדסי הלחין למילים של  סמדר שיר, אבי קורן ויורם טהרלב. שיר אחד הלחין יגאל בשן, ואחד אלדד שרים שהיה אחראי על העיבודים ביחד עם קובי אשרת.

עוד אחד מאלבומי המפתח של גדסי בשנות השבעים יצא ב1978 ונקרא "יש מסיבה". באותם ימים סבלו רוב האלבומים "המזרחיים" מרמת הפקה נמוכה וחפיפית, מבחינת סאונד הקלטה, עיצוב עטיפה וכד'. ראו למשל את האלבומים הראשונים של זוהר ארגוב...

"יש מסיבה" היה הפקה מושקעת של האחים "יסו" ראובני. הקלטה מקצועית ומוצר ברמה גבוהה, כולל אפילו דף מילים מצורף. האלבום כלל להיט בשם "יש רגעים" אבל הנקודה המעניינת בו היא ההתייחסות למקורות התימניים של גדסי ושילובם בעולם החדש. על העטיפה הקדמית הוא באולפן "עוד להיט" של הטלוויזיה ועל העטיפה האחורית הוא בחדר באווירה ביתית תימנית.... הוא מתייחס לעבר, אבל הוא לא נוסטלגי. שר שירים של שבזי במבטא תימני שאי אפשר להבין, אבל המוזיקה, העיבודים, ההפקה... כל אלה מאד מעודכנים לצליל החדש של התקופה: שילוב של רוק, פאנקי ודיסקו, כמו שעשה אז צביקה פיק. כך היה אבנר גדסי בסוף שנות השבעים: יוצר וזמר תימני בעל יכולת שירה מהבולטות בארץ שעושה את זה ביחד עם הנגנים הכי טובים בפופ רוק הישראלי. מאז הוא ממשיך לעשות את זה עד היום.

   

אבנר גדסי – במופע "מנגן ושר"

באמפי "דוהל" ביום ה 20.1.2010

גבע אלון

גואינג אינטרנשיונל

צילום ברצי גולדבלט

גבע אלון משחק אותה

בתוך הדיון הציבורי הבלתי נגמר בסוגיה האם מוזיקה של יוצרים ישראלים שמבוצעת באנגלית (או בשפות לעז אחרות) יכולה בכלל להיקרא "מוזיקה ישראלית" (שאגב, לדעת החתום מעלה בהחלט כן. לטעמי היצירה באנגלית אינה פוגעת ביצירה העברית ורק מרחיבה עוד קצת את האפשרויות... אבל על כך בפעם אחרת...), עולה מדי פעם שאלה נוספת, כאילו מתוך דאגה לגורלם של אותם אמנים שהחליטו לעשות את זה לא בעברית: מה יש להם לחפש שם? מי בכלל ישים לב אליהם? הרי בארה"ב או בבריטניה יש מיליונים כמותם ומי צריך את הישראלי הזה שימכור קרח לאסקימוסים... אם להשתמש בקלישאה העתיקה.

אז זהו. מתברר שבעולם של ימינו, עם טשטוש הגבולות וקלות המעבר (לפחות המוסיקלי) ממקום למקום, ישנם לא מעט מוסיקאים ישראלים שזוכים בהכרה ובתשומת לב נאה גם כשהם מגיעים למקומות מהם צמחה המוסיקה המקורית שהם יוצרים. אף אחד שם לא שואל "מה פתאום בחור ישראלי כותב ושר באנגלית?", איש לא מנסה לטעון שהמוסיקה הזו פחות "אותנטית" כי היא נולדה בישראל ולא על גדות המיסיסיפי. מתייחסים לעניין עצמו, ולשאלה הבסיסית והחשובה באמת: האם זה טוב או לא. בארה"ב ובבריטניה למשל, דווקא די מבינים במוסיקה שמבוצעת באנגלית, והם מתלהבים לעתים גם מיוצרים וזמרים ישראלים שמנסים את כוחם שם.

גבע אלון, לדוגמא.אמנם הוא הלחין לא מזמן שיר נורא יפה לאלבום השני של עלמה זהר ("אניות") וגם הופיע עם עמיר לב (כולל שירים אחדים בהשתתפותו באלבום ההופעה של לב), אבל נדמה לי שלא בגלל הפעילויות האלה הוא הוחתם בשבוע שעבר לחוזה הפצה בADA (ALTERNATIVE DISTRIBUTION ALLIANCE) שהיא חברת בת של אחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם "וורנר ברדרס".


ADAהוקמה בראשית שנות התשעים, בימי הפריחה של הרוק האלטרנטיבי בארה"ב, כשיתוף פעולה בין האינדי  העצמאי, כמו SUB POP (בהם התגלתה "נירוואנה") והמכונה הענקית של WARNER. כמעט 20 שנה אחרי, כשבקושי יש קיום לחברות התקליטים הגדולות המסורתיות, ממשיכה ADA להפיץ תקליטים של חברות האינדי החשובות בעולם, עם אמנים כמו "פיקסיז", "ארקייד פייר", "פליט פוקסס", "בל אנד סבסטיאן", "אינטרפול" ועוד רבים. כל זה מוזכר כאן כדי להדגיש שגבע אלון שיחק אותה באמת כשהוחתם לחברת הפצה חשובה ולא לאיזה לייבל קיקיוני. זה קרה לפני שבועות אחדים, כשנציגי החברה היו בהופעה של גבע אלון בלונדון והתלהבו כל כך שיצרו קשר עם מנהליו למחרת. אם הכל ילך כמתוכנן, יצא אלבומו האחרון של גבע GET CLOSER באירופה ואח"כ בארה"ב כבר בחודשים הבאים. מה שיצריך דחיפה מסיבית מצידו של גבע, שיצא בקרוב לעוד סיבוב הופעות עולמי... לקראת הסיבוב הזה הוא יערוך בתחילת ינואר מופע חגיגי ב"בארבי" תל אביב, ובו יארח את קרולינה ואת הצמד "קרוסלה". שבוע אחרי זה יצא גבע לברלין ורק אחרי זה יקח, נקווה, את מנהטן.

ואתם יודעים מה. מגיע לו! בגיל 31, הקיבוצניק שעושה את זה כבר כמעט 20 שנה, זוכה סוף כל סוף להכרה... בשנה שעברה זה קרה לו יותר מבעבר כשלגלגלצ נכנסו שני שירים שלו, ועכשיו שמים לב אליו גם בחו"ל.

גבע אלון הוא קיבוצניק ממעברות שעושה מוסיקה מגיל 12, זמר וגיטריסט שתמיד כתב ושר באנגלית. לפני עשור הוא חקר את הנושא לעומק בחצי שנה של שהייה בסן פרנסיסקו וכשחזר הקים את להקת "פליינג בייבי" עם רשף שחר (תופים), גדי אלטמן (בס ושירה) ושחם אוחנה (בס וקלידים). בשנת 2000 הקליטה הלהקה אלבום אחד שנגנז ואלבום שני, INNER WORLD שהביא אותם (כשלישיה עם פרישתו של אוחנה) לשנתיים של טירונות בת 200 הופעות בארה"ב. ב2003 יצא האלבום גם בארץ והלהקה הפכה אחד הבולטות בסצנת האינדי המקומית. ב2005 יצא אלבומה השלישי PAIN TO GIVE שהיה הדבר הכי דומה לניל יאנג (בצד המכוסח שלו) שיצא בארץ. 


בסוף ימי "פליינג בייבי" הצטרף גבע אלון גם ללהקה של שי נובלמן והיה שותף מרכזי כגיטריסט וזמר באלבומו BEAUTIFUL LIFE במקביל החל גבע מופיע גם כסולן, בעיקר בהופעות אקוסטיות שהבליטו את הצד הפולקי-קאנטרי ביצירה שלו. בשנת 2006 יצא אלבום הבכורה שלו  DAYS OF HUNGER  והוא גם  שיתף פעולה בהקלטות והופעות עם ארקדי דוכין, עמיר לב, גלעד כהנא, בועז בנאי, ערן צור, שי נובלמן ועוד.

בשנת 2007 יצא אלבומו השני, THE WALL OF SOUND  ובו בעיקר שירים מקוריים וגם גרסה לשיר MODERN LOVE של דיוויד בואי שהפכה להיט ושימשה כפרומו של HOT. אחרי הוצאת האלבום  יצא גבע לסיבוב סולו בארה"ב והופיע מעל 100 הופעות ברחבי היבשת, כשהשיא היה הופעה בפני קהל של אלפים במועדון "פילמור" כמופע פותח לפול וולר ("ג'אם", "סטייל קאונסיל").

ב2009 יצא אלבומו  GET CLOSER, בהפקת המפיק האמריקני טום מונהן ועם להקת ליווי ישראלית בשם TREE (שעושה בעצמה אחלה מוזיקה באנגלית ומוציאה תכף אלבום חדש...). הפעם השילוב המיוחד של פולק רך וגיטרות כסאח עבד טוב מבעבר, וגבע זכה לשני להיטי רדיו גדולים בהם הוא נשמע מאד אמריקני, עדין ויפה ושקט: THE WIND WHIPERS וI CAN SEE THE STARS.

עכשיו הוא נותן לזה צ'אנס אמיתי לקרות גם בחו"ל. 

בסוף השבוע הוא חוגג את ההזדמנות במועדון "בארבי"

בהופעה עם אורחים: קרולינה, "קרוסלה" ו"TREE".

צילום ניר גייגר

גבע אלון הופיע  בגרסה אקוסטית מצומצמת
בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ששודרה ברדיו תל אביב ב22.10.2009

גבע אלון בשירה, גיטרה, מפוחית ותוף מרים, בן גולן בגיטרה וקולות:

FIRST

MODERN LOVE

I CAN SEE THE STARS

THE WIND WHISPERS

  

אטליז

האלבום החדש של "איטליז" הוא, קודם כל, כיף גדול מבחינה מוזיקלית. מין גלגול עכשווי של מה שנקרא פעם "רוק מתקדם" או "פרוגרסיב" או בקיצור "פרוג". וותיקי ההאזנה ללהקה יאמרו לכם שהמוזיקה הפעם קצת יותר נגישה ופופית  מבעבר (היו להם כבר שני אלבומים קודם לכן) אבל עדיין, TEASING NATURE, הוא היצירה הכי מורכבת ומאתגרת במוסיקה הפופולרית הישראלית בשנים האחרונות. שילוב מקורי של רוק גיטרות על גבול המטאל, השפעות מזרחיות וערביות, גישת הפקה אלטרנטיב ניינטיז מעורבבת עם פופ סיקסטיז... זמרת חזקה ומטורפת עם נגנים יוצאים מהכלל שיוצרים ביחד תחושה של חופש מוחלט, בלי גבולות, ללא מחוייבות לשום סגנון או ז'אנר. פשוט עושים מה שבא להם. כמו פעם. בימים הרחוקים ההם בהם השאיפה של מוזיקאים הייתה ליצור אמירה חדשה ונועזת, לסלול דרך שאיש לא צעד בה לפניהם, ולא רק "משהו שיצליח". בקיצור כשהמטרה אינה "ריטינג" אלא "אמנות" ועכשיו אפשר להסיר את המרכאות. 

מבחינה זו, הוצאת האלבום החדש של "איטליז" ("אופי מתגרה"? "מתגרים בטבע"? איך לתרגם את שמו?) היא חגיגה בכל מיני מובנים ורמות, ולא רק לאוהבי המוסיקה של הלהקה. קודם כל, בימים אלה של "סוף עונת התקליטים" עצם העובדה שלהקה ישראלית שעושה מוזיקה אלטרנטיבית, לא קלה לעיכול, לא דומה לפופ-הישראלי-המזרחי המצליח בימים אלה...ועוד באנגלית... עצם העובדה שלהקה שכולה אומרת עכשוויות אינה מסתפקת בהפצה אינטרנטית ומגיעה להוצאת אלבום שלישי (שניים וחצי ליתר דיוק) היא הישג ראוי לציון. כלומר המוצר עצמו הוא כבר סיבה לשמחה. במיוחד במהדורה המיוחדת שכוללת בנוסף לסידי הרגיל גם דיווידי ובו הופעה שלמה של הלהקה במועדון "בארבי", מצולמת ומבויימת מדהים על ידי רן יורגנסון, כולל הופעת אורח מרגשת של שלמה גרוניך (בשיר "בולשביקים"). בהופעה חיה מתגלה "איטליז" באמת במלוא עוצמתה, וגם בולטת העובדה שהקהל שלה ממש מתלהב מהמוזיקה.

בנוסף לכך כולל הדיווידי גם ארבעה קליפים שלהם, ביניהם קליפי האנימציה פורצי הדרך ל"היי" ו"אטרקטיב" וגרסה של הלהקה לARMY OF ME של ביורק האינסלנדית. הכל מופק ומעוצב ברמה מאד גבוהה, ממש כמו בחו"ל. בהוצאת "אנובה" מייצרים אלבומים שנשמעים ונראים כמו שצריך.

ואם כבר בעיצוב עסקינן, זאת בשבילי הזדמנות להביע התמרמרות בשמם של בני דורי, ואפילו צעירים ממני, על עניין שמאד מפריע לנו באלבום הזה (כמו באלבומים רבים בארץ ובעולם בזמן האחרון): אי אפשר לקרוא את האותיות הקטנות!!! הגודל הזעיר + הפונטים היותר מדי מעוצבים גורמים לכל מה שכתוב שם בחוברת להיות לא מובן. וזה חבל במיוחד מכיוון שאחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו לא מסתפקים בהורדה באינטרנט אלא קונים דיסקים היא האהבה למוצר הפלסטיק הזה... וזה כולל את החוברת. יוגדלו האותיות!!!

"איטליז" היא בעצם להקה די וותיקה. הגיטריסט והמלחין גיא בן שטרית (המכונה "גאבש") הקים אותה בראשית העשור כמין המשך ללהקתו "אינפקציה", תחילה תחת השם "מטבוחה" ואחר כך כ"איטליז" ניגנה איתו קבוצה גדולה של מוסיקאים מסצנת האלטרנטיב הישראלית, במין "סופרגרופ" שחבריה מתחלפים מדי פעם וגם פעילים בכל מיני להקות אחרות. עד אמצע העשור ניגנו עם בן שטרית הגיטריסטים אור בהיר, עוזי פיינרמן, ירון מיטלמן ועמית ארז, המתופף עומרי הנגבי, נגן הבס אדם שפלן, הקלידן יובל סמו, הזמרות יעל קראוס וטליה קליגר, הזמרות-קלידניות מאיה דוניץ ושרית שצקי, הסקסופוניסטים אורי כנרות ואייל תלמודי  ועוד כל מיני אורחים לרגע. הופעות הלהקה שילבו חומרים מקורים ולא מעט קאברים. הקלטה ראשונה של שירים מקוריים כלל לא הופצה וניסיונות החברים לעניין חברות תקליטים בארץ ובחו"ל לא עלו יפה.

ב2005 הכללה "איטליז" את גיא בן שטרית בגיטרות ושירה, עמית ארז בגיטרות ושירה, אור בהיר בגיטרות, עומרי הנגבי בתופים, אדם שפלן בבס ושירה וזמרת סולנית חדשה: לי טריפון. ההרכב הזה הקליט אלבום בכורה VIOLENTLY DELICATE  שיצא ב2007. קליפי אנימציה לשני שירים מהאלבום, ATTRACTIVE (בבימויים של יובל ומירב נתן) וHEY (שביים גיא בן שטרית) הציבו סטנדרט חדש וגבוה לקליפים בארץ וזכו בפרסים גם בתחרויות מכובדות בחו"ל (כולל פרס לבן שטרית שהעניק לו ספייק לי).

ב2008 עזב הבסיסט אדם שפלן את הלהקה והוחלף על ידי הדר גרין.
באמצע 2009 הוציאה הלהקה  מיני אלבום בשם DELICATELY VIOLENT ובו לצד שירים מקוריים קאבר לשיר של ביורק. עכשיו יוצא האלבום החדש והוא ממשיך את הקו הייחודי של הלהקה, אבל גם מרחיב מעט את האפשרויות לטובת קהל חדש. לרוב המאזינים הם ישמעו גם עכשיו די משונים. כך גם הופעות השקת האלבום, בשבועות הקרובים, שיהיו מיצגי מולטי מדיה שלא רואים בדרך כלל אצלנו. שווה לראות אותם ובעיקר שווה לשמוע.

 "איטליז" יוצאת להופעות השקת האלבום החדש:

5.1 מועדון "בארבי" תל אביב

13.1 "הצוללת הצהובה" ירושלים

22.1 "ביט" חיפה

לקראת ההופעות התארחה הלהקה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל ב2.1.11

איטליז

לי טריפון שירה ושייקר, גיא בן שטרית בגיטרות וקולות, אור בהיר בגיטרה,

עמית ארז בגיטרה וקולות, הדר גרין בבס וקולות, עמרי הנגבי בתופים

BERLIN

YOUR HOUSE

ATTRACTIVE

GOLDIE

LOSE THIS CHILD

NINE

MYSTICAL LADY

 סאונד: אסף סיטון וישראל אליצור

 
והנה כמה צילומים שצילם באולפן דני זודקביץ'

עמרי הנגבי

גיא בן שטרית

אור בהיר

עמית ארז

הדר גרין

לי טריפון

זאב טנא: זה שר! זה טוב!

זה שר על עצמו, זה שר על אימו

זה שר על כל מה שעבר

זה שר על אביו, זה שר על אחיו

זה שר על חלום שנשבר

זה שר כמה חם, זה שר ככה סתם

זה שר על כל מה שנותר

זה שר וזה שר ואני כבר לא שר ככה

"זה שר", השיר שנושא את שם אלבומו החדש של זאב טנא, הוא, בין השאר, מעין תגובה לכאלה שעדיין שואלים בהפתעה ואולי בביקורתיות כשהם שומעים אותו: "מה זה???!@!". וזאת התשובה: "זה שר!". כי גם עכשיו, גם אחרי 20 שנות פעילות ועשרה אלבומים, השירה של זאב טנא נשמעת כל כך שונה מהמקובל אצלנו... כן הוא עדיין "לא זמר", למרות שבמשך השנים למד והשתפר מאד בתחום זה, ואינו "נחמד" או "נעים"... אבל הוא אמיתי וחזק ויש לו מה להגיד... וזה טוב. וזה מיוחד וזה בעיקר מרגש באי הרצון שלו להיות חלק מהמיינסטרים. הוא בשלו, והוא עושה את זה באלבום החדש הרבה בזכות צוות הנגנים המצויינים שאיתו: אמיר זוסקוביץ בגיטרות וקולות, ישראל נחום בתופים ושמיל פרנקל בבס. הם לא "סתם נגנים", אלא חברים שעובדים איתו כבר הרבה מאד שנים, ישראל נחום מהאלבום הראשון שיצא ב1987, אמיר זוסקוביץ ששותף בהלחנת רוב השירים ואחראי על העיבודים מנגן עם טנא יותר מעשור, וגם שמיל פרנקל כבר שלוש שנים. לצידם מתארחים בחלק מהקטעים גם שמות "חדשים": אדם גורליצקי בפסנתר, שי צברי בשירה, אורי קאליאן בסינטי. אבל העיקר הוא החבורה הבסיסית שנשמעת כמו להקה של חבר'ה שנהנים לעשות את זה ביחד. "להקות צעירות" חייבות להאזין לאלבום הזה ולו רק כדי ללמוד שחברות בין שותפים היא רבת השפעה על איך שהמוסיקה נשמעת. בימים ספורים של הקלטה באולפן "ברדו" (על ידי הטכנאי יניב פז) ועוד קצת השלמות ומיקס באולפו "סוויטסאונד" (אורי קאליאן) הביאו את המוסיקה של טנא להשמע חיה ואנרגטית במיוחד. חלק מהשירים לא פשוט מבחינת האמירה, אבל הנגינה המצויינת של כל השותפים, והאנרגיה המשוחררת וסוחפת הופכת את כל העניין לחוויה כיפית ומרעננת. לצד שירים שכתב והלחין, לבדו או עם זוסקוביץ', מעיז טנא הפעם להתמודד גם עם קלסיקה ישראלית: "ביום מסה" של משה טבנקין, שמתי כספי הלחין ושר באלבומו הראשון ב1974. ברור שטנא אינו כספי, לא כמלחין ולא כמבצע, אבל הוא עושה את זה לגמרי בדרכו, שלם עם עצמו ואינו מנסה להעמיד פנים שהוא משהו אחר, וזה נשמע אמיתי ומרגש.

בספר השירים שלו, "זיכרון קצר", שיצא לפני שנה, כתב טנא על השירה שלו:

הרעיון שאקליט שיר באולפן היה של יהודה, חברי המוסיקאי,

בתוך תא הזכוכית, לבד מול המקרופון,

כשברקע מתנגנת שוב ושוב נגינת הלהקה,

עלתה שירתי על שירטון. 

יעקב הטכנאי עזב את תאו והגה באוזני עצת חירום,                                                                                        "אולי תנסה לדבר את השיר", 

ז'אן פול שתופף היה חסר סבלנות אפילו יותר                                                                                       "ניסית לצייר?"   

הוא שאל

וככה, עם הרבה הומור עצמי, טנא עושה את זה כבר 20 שנה. לא כזמר גדול, אבל כיוצר ופרפורמר מלא עוצמה שהולך עד הסוף בקטע שלו, ללא פשרות ובלי לעשות חשבון. וגם אחרי כל השנים האלה, כשהוא בן 63 פלוס, זאב טנא הוא עדיין אחד הדברים היותר מרעננים ומפתיעים במוסיקה הישראלית.

הגישה שלו לאיך צריך להיות על הבמה, האכפתיות לתוכן וחוסר האכפתיות למה שמסביב, המחויבות לאמירה האינדיבידואלית ובקיצור, הנאמנות לאש הפנימית... הוא יכול ללמד לא מעט מהצעירים שרק התחילו לדבר כשהוא כבר קיפץ על הבמה ושר-חירחר-נהם את שיריו כמו איזה טום ווייטס מקומי.

למרות שאף פעם לא זכה בהצלחה מסחרית גדולה הוא ממשיך, לא מתעייף ולא נשבר. את הפרנסה הוא עושה כמהנדס מזון מאד מצליח שממציא מוצרים פופולריים, כמסעדן (בעבר) וכבעל רשת למכירת נקניקיות עם כבוד (בהווה) ואת הנפש הוא ממלא באמנות...שלושים וחמש שנות כתיבה, יותר מעשרים שנות זמרה, עשרה אלבומים ועשרות הופעות, אי אפשר לעשות את זה אם לא מתוך אהבה אמיתית לעניין עצמו. לא כדי להצליח או להיות מפורסם אלא בשביל הנשמה: כי זה מה שהוא אוהב לעשות, כי הוא החליט שהוא רוצה והוכיח שהוא יכול.

בשעות בהן רוב בני דורו מוצאים את עצמם מנומנמים מול הטלוויזיה, טנא לא עוצר לרגע. בשנה האחרונה הוא הופיע כשחקן בגרסה מטורפת של "מקס ומוריץ" ובעיקר בכל מיני הופעות מוזיקה, עם רפי פרסקי, בהצדעה לטום ווייטס בעברית ובכל מיני ערבי אילתור.

זיגמונד טננבאום (יליד פולין, 1947) התפרסם לראשונה כזאב טנא ב1975, כשכתב את "איפה טעינו" שהלחין נפתלי אלטר ושר אושיק לוי. ב1981 הקליט טנא כזמר שיר ראשון שכתב והלחין, "לא לגעת", אך רק ב1987, בגיל 40, הוציא אלבום בכורה, "טנא והזאב". אחריו באו האלבומים "חתול שחור", "חצי צוחק", "חתול שחור מארח",  "הכל במקום", "זיכרון קצר", "אוסף", "הרוב חי" ו"חדר". אין לטנא הרבה להיטים (אולי "מחומצנת", "גרמנים", "הכל במקום") אבל יש לו המון מה להגיד.הוא לא מוותר על פוליטיקה ומחאה, על כאב הדור השני לשואה, על הומור עצמי ואמירות נוקבות על החיים שלנו כאן ועכשיו. תמיד בעטיפה מוזיקלית משובחת ומשוחררת ממוסכמות, אלתורי בלוז-רוק. עם השנים הוא נשמע אמנם פחות פראי ויותר "מוסיקלי" אך שוב דבר לא התרכך ולא נחלש בטירוף הנפלא שלו ובמחויבות הבלתי נגמרת שלו להיות רק הוא עצמו.

זה שר ברדיו 

עם הוצאת אלבומו העשירי "זה שר" התארח זאב טנא עם להקתו להופעה באולפן "מוזיקה היום"
בגלי צה"ל, 26.12.2010

זאב טנא בשירה, אמיר זוסקוביץ' בגיטרה וקולות, שמיל פרנקל בבס וקולות,

ישראל נחום בכחון

לוקח את עצמי ברצינות

אם כבר

גרמנים

בשבילך

איפה טעינו

יד ימין / יד שמאל

הכל במקום

סאונד: גראם ג'קסון ומני ציפל

צילומים: דני זודקביץ'

שמיל פרנקל

אמיר זוסקוביץ'

ישראל נחום

זאב טנא

ביי ביי 2010

אני שונא  סיכומים. אבל לפעמים אין ברירה. למשל כשב"ישראל היום" רוצים אחד כזה...

השלישיה הפותחת

את 2010, כמו כל שנה במילניום הזה, אי אפשר לסכם באמת ברשימה עיתונאית קצרה... כל כך הרבה זרמים וסגנונות חדשים ומחודשים, כל כך הרבה תופעות... אמנם נדמה שלפחות במיין סטרים אין המצאה שעוד לא הייתה כמוה, אבל אנחנו חיים בתקופה מטורפת של הצפה... של מבול אינפורמציה...אי אפשר אפילו להזכיר את כל האלבומים המוצלחים של השנה מבלי להפוך את הסיכום לרשימת מצאי בלתי נגמרת... אז אני מוותר מראש על הכוונה לסכם ובוחר דוגמאות  למה שאהבתי במיוחד...

העולם בשחור לבן (ולהפך)

My Beautiful Dark Twisted Fantasy, האלבום החדש של קנייה ווסט, יבחר ברוב סיכומי השנה בעולם כ"אלבום השנה", ולא רק במוסיקה השחורה או בהיפ הופ, אלא בכלל במוסיקה של ימינו (והמהדרין יאמרו שבעשור האחרון). אבל בשבילי, אם מוסיקה שחורה, ה-אלבום הוא HOW I GOT OVER, אלבומה  ה11 של הלהקה האמריקנית THE ROOTS.  מדובר במאסטרפיס שמתעלה על כל מה הם עשו בעבר ויעניין ותרגש גם מי שהיפ הופ אינו המוסיקה האהובה עליו בדרך כלל. כמו סטיבי וונדר שפרץ והרחיב את גבולות המוסיקה השחורה עם "שירים במפתח החיים" ב1976, "הרוטס" מגיעים למחוזות וקהלים חדשים. הם עושים את זה עם המון אורחים שמגוונים את הצליל שלהם, ביניהם זמר הנשמה ג'ון לג'נד (איתו הוציאה הלהקה אלבום נוסף השנה, של חזרה לשורשיהם המוסיקליים) וגם חבר'ה שלא שייכים למיליה שלהם אלא יותר למוסיקה האלטרנטיבית: הזמרת נבלנית ג'ואנה ניוסום (שהופיעה בישראל השנה), קונור אוברסט (Bright Eyes), ג'ים ג'יימס (My Morning Jacket), אם ווארד (She & Him) ועוד. הנושאים החברתיים הקשים, כמו עוני וחוסר תקווה, עטופים במוסיקה מתוקה ויפה שאי אפשר שלא להתאהב בה. "השורשים" מחברים  מסורת ועבר עם גישה וצלילים עכשווים, פופ נשמה היפ הופ וריתם אנד בלוז נכון ל2010.

העולם שייך לוותיקים

החזרה לעבר הייתה השנה באמת מטורפת. לצד כל ליידי גאגא הצליחו בהופעות ובמכירות אלבומים חמישה אמנים בני חמישים או אפילו ששים פלוס... אז נעזוב לרגע את ההוצאות המחודשות של כאלה שהלכו מזמו לעולמם, כמו אלביס פרסלי, ג'וני קאש, ג'ימי הנדריקס וג'ון לנון... ונתייחס לזקנים החיים שבהחלט לא מביישים את נעוריהם: סיימון וגרפונקל, לאונרד כהן, אריק קלפטון, אלטון ג'ון וליאון ראסל, בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, טום פטי ועוד רבים שהתחילו לעבוד כבר בשנות הששים...אפילו קליף ריצ'רד וג'רי לי לואיס, שעושים את זה כבר משנות החמישים, כולם  חזרו ועשו מוסיקה מצויינת... המפתיע יותר מכולם בתחום הזקנים הצעירים לנצח הוא ניל יאנג. בן 65, אחרי יותר מארבעים שנה במקצוע, מעל  45 אלבומים (לא כולל אוספים) הוא שוב מחדש, רלוונטי, מעורר סקרנות...האלבום החדש שלו "LE NOISE" הוא אחד הכי טובים בקריירה שלו. בהפקת דניאל לנוואה (שעבר עם בוב דילן, פיטר גבריאל, יו-2 ועוד), יצר יאנג אלבום שכולו שירה וגיטרות. רענן, חם וחזק. מתאים לתחושה שכל אלבום חדש שלו הוא אולי האחרון. חמש שנים אחרי שכמעט מת בשל מפרצת במוחו, יאנג ממשיך ליצור ולהופיע במלוא המרץ כאילו הוא בחור בן 20. נפלא.

סיפור הפרברים

לעתים רחוקות זה קורה: אלבום של להקת "אינדי" מצליח פתאום לפרוץ מהשוליים אל מרכז הבמה ולזכות בהכרה רחבה, מבלי שהלהקה עצמה שינתה את סיגנונה. פתאום זה רלוונטי. החל מהביקורות של כ–ו-ל-ם, מהפיינשמקרים המתנשאים ועד הפופניקים המעודכנים, ולא רק הביקורות, ותחנות הרדיו והטלוויזיה והאינטרנט.... גם הקהל מגלה את האור, ופתאום, להקת אלטרנטיב מתיישבת לה בצמרות מצעדי מכירות האלבומים והופכת, לרגע, לעניין הכי חם בעולם. זה מה שקרה ללהקה הקנדית ARCADE FIRE. שמונה שנים אחרי שהתחילה לפעול והפכה במהירות לסוד הכי פחות שמור באינדי האמריקני, ואחרי שני אלבומים שזכו בחיבוק של הביקורת אך במכירות מעטות יחסית, אלבומם השלישי "THE SUBURBS" הוא הצלחה ענקית, כולל מקום הראשון במצעד האמריקני עם מכירות של יותר מ150,000 עותקים בשבוע, (כשהם מורידים משם את אמינם) וכך גם במצעד המכירות הבריטי. מדובר, אמנם, על שוק התקליטים שהולך ומצטמצם, אבל בכל זאת הם הגיעו למקום הראשון... 

גם החד-שיר (כך החלטה האקדמיה לקרוא לסינגל) מתוך האלבום, "WE USED TO WAIT", זכה בהצלחה עצומה בכל העולם, והקליפ שהם יצרו לשיר הזה נחשב פורץ דרך בתחומו בשילוב אינטראקטיבי של הצופים.