יום חמישי, 15 באפריל 2010

גבריאל בלחסן

קורע

ההאזנה ל"עתיד", האלבום החדש של גבריאל בלחסן היא חוויה מטלטלת, מזעזעת, קורעת לב.רצף של שירים קשים, חזקים, עמוסים ודחוסים שלא מרפים ממך גם זמן רב שאחרי שנגמרו... כמו חלום בלהה שמלווה אותך שעות אחרי שהתעוררת.

בלי תכניות לטווח הרחוק.
בלי תכניות למחר.
בלי רישיון. בלי אוטו. בלי כסף.
לישון כמה שיותר.
כמה שפחות לעשות. כמה שפחות לראות...
בלי אמונה. בלי חזון. מעט ערכים. שרירים. טלויזיה ושינה.
10 שנות לימוד. פרופיל 21. בי-פולר 32.
שנה של חיים שנראים כמו 400
(מתוך השיר "עתיד")




בלחסן, בן 34 , ממקימי להקת "אלג'יר" (ביחד עם אביב גדג'), חשף בראיונות עימו ובשלושת אלבומי הסולו הקודמים שלו את העובדה שהוא סובל ממחלת נפש קשה. חייו רצופי אשפוזים, התמכרויות, ניסיונות התאבדות ומאבק יום יומי ברצון לוותר ולעזוב את הכל... לפני שבועות אחדים הוענק לבלחסן פרס אקו"ם בקטגוריות עידוד היצירה (גם כבוד וגם 13 אלף שקלים) ונראה כאילו עכשיו הוא בתקופה מצויינת בחייו. יחסית. מה שאומר שעל הקרובים לו לשמור עליו עכשיו במשנה זהירות. אחרי המופע של שיא הרגש תמיד באה הנפילה, גם אם אינך חולה במאניה דיפרסיה.

אבל בלילה געגוע ליד חמלתית. לשקט. לסדר. להגיון.
בתוך מערבולות של זבל דביק שלא אשאר ככה בלי כלום.
עם קצבה וקופסת כדורים. ויחלפו השנים וארקב פה לבד.
וכולם יגדלו וייגדלו שפמים וישלחו לי קצת כסף בשביל שלא אמות ברעב.
(מתוך השיר "עתיד")



האלבום הנפלא הזה מעורר הרהורים בקשר שבין יצירתיות ואי-שפיות, ברומנטיזציה של הטירוף, "שיגעון" כמקביל ל"גאונות", כבר לפני אלפי שנים אמרו הפילוסופים היוונים שהשירה נוצרת על ידי "משוגע בעל השראה" (אפלטון) וש"האנשים הבולטים בפילוסופיה, שירה, ואמנות הם דיכאוניים" (אריסטו), ומאז, 2300 שנה בערך, עוד הרבה לפני שוואן גוך חתך את האוזן, התפישה הזו נמצאת כל הזמן איכשהו ברקע. שכן, לאנשים "הנורמלים" בכל דור ודור נדמה שבשיגעון יש חופש לומר הכל, לבטא את האמת הפרטית, בלי חשבון ובלי גבולות. ליוצר המקורי ישנה נקודת מבט שונה-מהמקובל ולא צפויה על החיים, אם כולם היו "נורמלים", באמנות כמו במדע, לא היינו מתקדמים מילימטר מימי קדם ועד היום... איך שאל מאיר אריאל... "מה... אני לא נורמלי להיות נורמלי?".



והרי לא על האי-נורמליות הנורמלית אנחנו מדברים כאן, לא על הפריצה המבורכת מהגבולות, אלא, וזה מבלבל לעתים, על מחלת נפש של ממש. בעולם המוסיקה של חמישים השנים האחרונות, הפכו לא מעט "יוצרים משוגעים" לסמלי סטטוס של "הדבר האמיתי" ולא רק בגלל יצירתם המשובחת. בראיין ווילסון, ("נערי החוף"), סיד בארט ("פינק פלויד"), קורט קוביין ("נירוואנה") ועוד רבים... ייסורי הנפש שלהם, הדיכאון והחרדות, שהביאו אותם לשימוש מוגזם באלכוהול ובסמים סופניים, שגרמו להם להרוג את עצמם רוחנית ולעתים גם פיזית, הם שהפכו אותם ל"מיתולוגיים" לא פחות מהיצירה שלהם. הקהל... אנחנו... צמאי דם. אוהבים גלדיאטורים בזירה. אנחנו רוצים את האמנים שלנו נשרפים מבפנים, נקרעים, מתייסרים, מתים על מזבח היצירה. כאילו יצירה של שיכורים ומסוממים עולה באמת הפנימית שלה על זו של יוצרים שבעים, בורגנים, עשירים ובריאים...
אבל, מחלת נפש היא קודם כל, ובעיקר, מחלה קשה. כואבת ומייסרת את החולה ואת הקרובים לו. הרסניותה של המחלה עולה בהרבה על היתרונות שהיא מעניקה ליוצר.
כשהנך בשיא שפל הדיכאון איך לך כוח ורצון לעשות שום דבר, לא לטפל בצרכים הקיומיים הבסיסיים שלך ובוודאי לא ליצור. אפילו לא להתאבד. בעיצומו של התקף חרדה, כשהמחשבות בתוך ראשך הם כמו זיקוק שמתפוצץ לאלפי זיקוקים של דאגות ובהלות ופחדים וחששות... בקושי אפשר לנשום... בוודאי אי אפשר לכתוב שיר חדש או לצייר...

"אתה צריך להתעורר" שואג לו הקול.
ואני מהסה אותו ומכסה את הפנים בשמיכת פוך.
"שלא תמצא את עצמך שוב מסתובב במסדרונות ארוכים של בתי חולים
עם מוח קרוש ורצון עז למות".
(מתוך השיר "עתיד")

גבריאל בלחסן היה שם, הצליח איכשהו להחלץ, שרד כדי לדווח. ברור שברגע שהוא כותב הוא כבר לא לגמרי בתוך הסיוט... קצת יצא מזה.... העובדה היא שהוא הצליח להתנסח במילים שנכנסים לאיזושהיא מסגרת של "שיר". של ביטוי אמנותי. הוא הצליח לאסוף את עצמו ואת הנגנים שאיתו ולעטוף את תיעוד החוויות הקשות במוסיקה, שתמיד יש בה משהו אופטימי, גם כשהיא הכי עצובה וקשה בעולם. "עתיד", עוד יותר מאלבומיו הקודמים, לא נשמע כמו שיחזור מוחלש של החוויות הקשות שעברו עליו, אלא תיעוד אותנטי של התקף חרדה, זעם וטירוף, זרם תודעה בלתי נפסק של בכי וזעקות, חשיפה מוחלטת וחסרת גבולות שהוא מקיא מתוכו באלפי מילים וכאבים שבועטים לך בבטן ולא מרפים. עוד ועוד ועוד כמעט בלי הפסקה וללא מנוחה. הוא הנציח את רגע הטירוף עצמו. 65 דקות של ריאליטי אמיתי. לא הבולשיט הטלווזיוני המעושה. על כך אני רוצה לחבק אותו. להודות לו. ואם תשאל השאלה למה בכלל להקשיב לזה? למה לסבול אם אפשר לברוח למוסיקה נחמדה? התשובה שלי ברורה: כי זו אמנות אמיתית. יצירה נורא חזקה ואמיתית ומרגשת. התיעוד הכי אותנטי לסיוט נפשי שמצליח למצוא, בתוך כל החרא, יופי בזכות המוסיקה. יותר מכל האלבום הזה נותן לך פרופורציות על החיים שלך. כמה טוב לך בעצם.


33 תגובות:

  1. מרתק, תודה על זה. עדיין לא שמעתי את האלבום, אבל הדיון בהילה שזוכים לה יוצרים דכאוניים או משוגעים הוא דיון מעניין וחשוב.

    וכהערת צד, מעניין לראות את תמונת העטיפה האפלה הזו של "עתיד" כהיפוך אפל של "לפעמים אני מאושר" של עמיר לב, גם גרפית וגם נושאית.
    http://danikftp.com/uploads/posts/2009-10/1254655298_imagemagic.jpeg

    השבמחק
    תשובות
    1. גבריאל בלחסן הוא יוצר חד פעמי, נדיר.

      לא היה כדבר הזה. לא כל אחד בנוי ליצירה ברמה כזו וטוב שכך !

      מחק
  2. לא יודע. אני לא משתגע על הקרדיט האוטומטי שמקבל מי שכותב על סבל ודרמה. מבחינה מסויימת, אפילו קל יותר לכתוב שירים עצובים משירים שמחים.

    שירים שמחים ואופטימים נחשבים אוטומטית לנחותים יותר בעיני ה"מבינים" ולכן הם באמת צריכים להיות מעולים כדי לקבל חותמת איכותית.

    לעומת זאת, אם כתבת שיר בינוני, אבל הנושא הוא הסחי האנושי - מייד אתה מוגדר כ"אמן" וכ"איכותי".

    יש בזה משהו פלצני קצת לדעתי, ואני לא מתכוון דווקא לאמן הספציפי הזה, למרות ששני השירים ששמעתי, לפחות מבחינה מוזיקלית, לא היו עד כדי כך מדהימים - ואני אומר זאת בתור חובב אלג'יר על שלוחותיה...

    השבמחק
  3. עזוב את המילים, את הדיכאון הדרמה והסיפור הכבד שמאחורה.

    תקשיב למנגינות , למוזיקה, תגלה שבלחסן ממש משעמם.

    העובדה שכולם, גם אתה, מתייחסים למסביב מוכיחה את זה.
    זו הסיבה שבלחסן יהיה וישאר נחלתם של בודדים.

    השירים לא מעניינים בכלל מבחינת המוזיקה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תעשה טובה תעזוב אתה.
      גבריאל בלחסן הוא יוצר חד פעמי, נדיר.
      לא היה כדבר הזה. לא כל אחד בנוי ליצירה ברמה כזו וטוב שכך !


      מחק
  4. לצפות למשהו ממוזיקאי, או מאמן בכלל, זו עמדה בעייתית, כי לא הוא ולא אתה באמת רוצים להיות שם - אתה הרי לא באמת רוצה לקבל מאמן שאתה אוהב משהו שאתה יכול לצפות, והוא בטח לא רוצה להיות שייך לאף אחד או לאפשר לציפיות כלשהן להתערב ביצירה.
    לכן, אין חשיבות לא לאנשים שמצפים מאמן לתת להם עוד ממה שהם אוהבים, בדיוק כמו שאין חשיבות לאלה שרוצים שהוא יפתיע או יחדש.
    אני חושב שבמקרה של גבריאל בלחסן זה עוד יותר נכון, כי אי אפשר להפריד בין האיש לזמר למוזיקה למילים לנגינה. זה לגמרי דבר אחד, ולכן זה חסר משמעות לקרוא לו משעמם שחוזר על עצמו או גאון שנמצא במסע שמתעצם מדיסק לדיסק.
    האיש הוא המוזיקה והמילים והמוזיקה והמילים הן האיש.
    נכון שהוא מתבטא באמצעות מוזיקה ואז הנטיה היא לשפוט את זה בכלים הרגילים בהם שופטים אמנות, אבל אני לא חושב שזה מספיק. לא מדובר בשירים שאוהבים בשמיעה ראשונה או רק בשלישית או בכלל בשירים ש"אוהבים". בלחסן עושה מה שהוא עושה, וזה מה שהוא כנראה יודע ויכול לעשות. אפשר לקחת את זה או לא, אבל הניסיונות לפרק את זה או לצפות מזה למשהו חסרי משמעות

    השבמחק
  5. אני אולי אקשיב לאלבום אחרי שהוא יתאבד.






    (בסך הכל עוד singer/songwriter ממוצע, שהפעלול המרכזי שלו הוא דיכאון)

    השבמחק
    תשובות
    1. הנבואה שלך התגשמה. אני מקווה שלא תוכל לישון בלילה. עם זבל כזה, לא פלא שאתה מתחבא מאחורי "אנונימי" פחדני

      מחק
    2. אני איתך, ראובן, ממש מביך ומעצבן לראות תגובות כאלה - גם אם הם לא מתגשמות. אני בהלם מאנשים כאלה!

      מחק
  6. התגובה האחרונה הזו "אני אולי אקשיב לאלבום אחרי שהוא יתאבד" היא בדיוק הדבר שכתבתי עליו. היא באה לי ממש לא טוב עכשיו, כשבחור שהכרתי, חליל אלוהב, התאבד אתמול. הוא היה שחקן ומוסיקאי ובנאדם יצירתי ומוכשר וגם חולה במחלת נפש קשה.

    השבמחק
  7. אני לא שמעתי מעולם על הבחור עד שכתבת עליו בעיתון.
    נראה כאילו אתה מבין בדיכאון.
    רק מי שהיה שם יכול להבין מה המילים האלה אומרות והכל נכון.
    בלי קשר למוזיקה שלו הבחור סובל ורק רוע יכול להביא למילים שנכתבו למעלה.
    אני חיה עם זה שנים וכתבתי על זה הרבה בעיתון .
    לא על מאניה דפרסיה אלא על דיכאון וחרדות.
    נגעת לליבי במילים שלך.
    עכשיו גם אקשיב למוזיקה.
    מזל שיש גם אנשים רגישים כמוך.
    ירדנה גורביץ

    השבמחק
  8. תודה על המילים, יואב.
    ג'יימס

    השבמחק
  9. כתבת נורא יפה על נושא חשוב. אני חושב שאנו המאזינים יכולים להיות נורא אכזריים כלפי מוזיקאים שאנחנו אוהבים. אנחנו רוצים אותם צעירים לנצח (אם לא מתים) ונורא מתרגזים עליהם כשהם מזדקנים. אנחנו לא נקנה את הדיסק החדש אבל נורא נתעצבן אם הם יעשו פרסומות כדי להתפרנס. אנחנו טוענים שהם כל הזמן עושים אותו הדבר אבל בהופעות דורשים את השירים הישנים. אנחנו רוצים שיהיו מעורבים פוליטית, כל עוד דעתם היא כמו שלנו.

    השבמחק
  10. שיר חזק מאוד מן האלבום הוא "דשא". מעין זיכרון ילדות בצבעים.

    השבמחק
  11. בהחלט תרבות ה"גלדיאטורים בזירה" מעציבה ומכעיסה ויכולה להיכנס יופי ליד שאר התיאורים של גועל מהחיים
    גבריאל מצידו תיאר זאת (לפי דעתי לפחות) בצורה מאוד עדינה בשיר "מחיאות כפיים" באלבום הקודם.

    בשבילי בלחסן הוא מציל ולא אפרט.. לא כל מי שכותב מלנכולי ועצוב הוא "האומן" אך אינני מוצא את בלחסן ככול אומן אחר.. בניגוד לשאר אצלו יש אמת ישירות לפרצוף בלי החלקה ועידון, כמו החיים מחוספס ונוקשה
    משפשף את הפצעים הפתוחים, אם האלבום הקודם היה עצוב ועמוק האלבום הזה מתאר את הגל שבא אחרי הדיכאון, כפי שהכותב מתאר התקף חרדה, זה הגל של שנאה עצבים תשישות הכל ניראה שחור, אפילו הדברים היומיומיים האלמנטריים ובסיסיים בחיי היום יום ככול שיהיו עכשיו מטריפים את הדעת "כמה מזלגות !"

    המוזיקה של בלחסן לא קלה להאזנה אך לחלק לא ניתן לחיות בלעדיה.

    תודה רבה לגבריאל
    מאחל לך מכל הלב רפואה שלמה. 

    השבמחק
  12. לעניות דעתי זה האלבום הכי חלש שגבריאל הוציא מעולם (ועדיין הוא טוב) וכל כך חבל שדווקא עכשיו הוא התפרסם. פתאום כולם מדברים על גבריאל אבל מרגיש לי שמפספסים את השיא שלו.
    ועדיין בתוכי אני מאמין שהאלבום הבא של גבריאל יהיה הטוב מבין כולם.
    עד כאן לעניין גבריאל.

    לגבי מוזיקה ומלנכוליה באופן כללי: אני לא חושב שאנחנו אוהבים את המוזיקאים שלו מטורפים. אנחנו אוהבים אותם טובים. מה לעשות שהטירוף יוצר אומנות? אני לא חושב שאנחנו אכזריים למוזיקאים, כמו שמישהו כתב פה למעלה, בגלל שהם עושים פרסומות. אני אשמח לראות את גבריאל עושה פרסומת, זה אפילו יהיה מצחיק בטירוף, אנחנו כועסים על מוזיקאים רדודים וממוחזרים וזה דווקא דבר חשוב. לצערנו, בדר"כ הממוחזרים עושים פרסומות, וגבריאלים לא יעשו פרסומת לעולם.

    השבמחק
  13. האלבום פשוט אדיר .
    עם כל כך הרבה כנות ואומץ ורגש .
    הסוף של "סליחה" פשוט מרגש עד דמעות .
    אותי לפחות ...
    שמחה שהוא זוכה לאחרונה לפרגון ולהכרה
    ( גם בעקבות הסרט "גם כשעיניי פקוחות" ).
    כל כך מגיע לו !

    השבמחק
  14. ליואב קוטנר...בבקשה מספיק לומר שחליל היה חולה במחלת נפש קשה סכיזופרניה וכו זה הכל שטויות זה העולם המערבי וכל ההתנהלות שלו חולה במחלת נפש קשה שעל כל שטות קטנה נותנים כדורים פסיכיאטרים שלא תורמים כלום להיפך היחידים שמרוויחים מזה הם חברות התרופות ולא בני האדם.חליל לא היה חולה נפש נקודה הכדורים שניתנו לו והטיפול הבבילוני תעשייתי מערבי הם שגרמו לו לרצף של התמודדויות וההתמודדות הקשה ביותר עם סביבה שחוטאת בלשון הרע הוצאת דיבה והדבקת תוויות.חליל היה ויהיה הכי מדהים בעולם הפסדנו ובגדול בגלל התעסקות של אנשים מסויימים ולצערי לא מעטים בשטויות וברכילות....חליל יא אללה איך עשית לנו את זה קשה מאד כאב עצום ... נשמתך צרורה בצרור החיים...נשמתך בגן עדן אהבה שלום אור

    השבמחק
  15. לאנונימי... אני כותב בדרך כלל רק מה שאני יודע. גם אני הכרתי ואהבתי את חליל (לפחות כשהיה צעיר יותר)וגם לי הוא מאד חסר, עם או בלי הגדרת "חולה נפש". זה באמת לא משנה

    השבמחק
  16. זה מאד משנה כי אנשים מסויימים מנסים לנקות את מצפונם בזה שהם אומרים שהסיבה להתאבדות היתה מחלת נפש זאת לא הסיבה ומי שלא הבין אותו לא תמך בו לא נתן לו במה וקרדיט נוח לו לומר אה זה בגלל המחלה....לא היתה שום מחלה היתה חוסר הבנה ופירגון ופסיכולוג אחד מיותר שנתן סתם כדורים שלא תורמים לאף אחד חוץ מהרבה כסף לתעשיית התרופות...צריך להסיק את המסקנות האמיתיות כי חליל רצה את האמת ואם לא נראה את האמת לא נוכל לתקן את השקר....

    השבמחק
  17. האלבום מצוין.
    הגרסא החדשה ל"כדורי הרגעה בדבש" פשוט סוחפת בטירוף. האלבום מצמרמר ומרגש.
    ממתין בחוסר סבלנות להופעה הקרובה.
    יואב, עשה מאמץ לקדם את סיבוב ההופעות
    :)

    השבמחק
  18. יואב, אני לא רוצה להשמע רשע, אבל הקשבת ליותר משיר אחד?
    פשוט חורה לי לשאין ציטוטים או התייחסות ליצירה מטלטלת דוגמת "כדור הרגעה בדבש" אלא רק ל"עתחד" (המצויין לכשעצמו)

    השבמחק
  19. לא מכיר את גבריאל ,לא את המחלה.
    המילים שלו אכן מזעזעות ומטלטלות אךיש בהן גם ביקורת חברתית, ציניות והומור. הלחנים מרגשים.
    הידיעה שהיצירה דקומנטרית-אישית זניחה בעיני-
    כשיצירה מצליחה לטלטל את הנפש אין ויכוח לגבי האותנטיות שלה.

    השבמחק
  20. הבן אדם מרגש אותי עד עמקי נשמתי.
    מי שלא היה שם לא יכול לדעת איזה סיוט זה וכמה כוח צריך כדי לקום כל יום ולעשות משהו, כל דבר, אפילו הקטן ביותר. הבן אדם קם וכותב ויוצר וזה מדהים.

    המון תודה לך גביראל, אתה נותן לי ולאחרים שצריכים להתמודד עם זה יום-יום - כוח להמשיך להתמודד.

    לכל הציניקנים והמבינים גדולים במוזיקה - שלא תדעו צער.

    השבמחק
  21. קצת באיחור... הבעיה שאחרי ששומעים אותו כולם נשמעים מלאכותיים, משעממים,לא נוגעים, בכל אופן לי זה קרה כך

    השבמחק
    תשובות
    1. נורמלי לא נורמלי, הקו הנכון הזה בין גאונות ליצירתיות, העובדה היא שמחלות נפש נתפשות עדיין כמשהו שלא שייך אלי, העובדה היא שאנשים מסתכלים על חולי נפש מלמעלה, העובדה היא שחולה נפש יכול להיות זה שמגיש לך את הקפה או זה שמנהל אימפריית אפילו מזון מאחוריו, הנתונים הם ששני שליש מאוכלוסיית העולם נוטה לזה, שליש לצערו חולה, שליש נוסף עובר משברים פסיכוטיות במהלך חייו והשליש האחרון קיים בו את הטריגר ורק צריך את הגפרור הקטן כדי שהמחלה תתפרץ. הביטוי השכיח כל כך " הנוער של היום" הנוער של היום מחקה אחד לאחד את ה"גדולים" ובראש ובראשונה את ההורים, רק שלהם יש באמת הורמונים מפותחים שיוצרים הקצנה. אני מתפללת בתוכי לימים של יותר הקשבה ולא כזאת שתוך כדי כבר חושבים על תשובה, ליותר רגישות ולא כזאת שהיא כדי למכור לך משהו אלא באמת ממקום נקי של הקשבה, להרבה הרבה פחות אדישות, והשיפוטיות והפרשנות לכל דבר, אדם הולך ברחוב לא עושה את השלום מספיק לטעמו של אחר והאחר כבר בטוח באלוהים יודע איזה סיפורים על זה שהוא לא עשה שלום לא מספיק לטעמו, לא יותר פשוט לשאול? אולי ורק במקרה זה לא קשור ועובר על אותו אדם משהו. אני בוחרת להאמין בתוכי שלפחות כשעשה את מה שעשה באיזה מקום הוא השתחרר מסבל שכנראה אפף אותו מרבית חייו ואני מאוד מקווה שבטווח הארוך לא יזכרו אותו ע"פ המעשה האחרון שעשה, כי דבר אחד בטוח להיות חולה נפש להודות בזה ולהמשיך לשיר, מחלת נפש או לא אני מאחלת לכולם כזאת תעוזה. ולכל מי שניגן רקד יצר תמשיכו לפחות מידי פעם.

      מחק
  22. זכיתי לראות את גבריאל עם אלג'יר במספר הופעות ב-2004, זכיתי גם לראות את מאיר אריאל לפני מותו. יש לי תחושה ששניהם ייזכו ליותר הוקרה ואהבה אחרי מותם. נשמות גדולות ומורכבות שכאלו קשה לאנשים לעכל בזמן אמת. אני אפילו חולם על מופע לזכרו. יהי זכרם ברוך

    השבמחק
  23. אני לא מכירה את המוסיקה של גבריאל בלחסן. אחותי היתה מאוהבת בו, והיא באבל עכשיו, ממש שבורה.
    כל הסגידה המופרזת הזאת לאנשים שעושים מוסיקה, והם גם חולי נפש.
    לא אמרתי "מוסיקאים", כי זה משהו אחר, לא כל מי שעושה מוסיקה הוא מוסיקאי. גם לא כל מי שלמד מוסיקה, הוא בהכרח מוסיקאי. זו כבר שאלה, אולי פילוסופית, אולי קיומית, מה עושה אדם לאמן, ומה עושה אדם למוסיקאי.
    על מה ולמה? למה לקדש את הסבל האנושי , ולעשות התניה בינו לבין איכות הכרחית שאמורה לבוא איתו?
    אנחנו נוטים להאליל אנשים בקלות רבה מדי, בלי קשר לגבריאל בלחסן.
    הבנאדם סבל, כנראה, רבות מאד בחייו, ודרושה חמלה כדי להבין אותו ואת מצבו.
    אבל להשפריץ את הסבל הזה לכל עבר , באופן פומבי, שזה מה שהוא עשה,
    וככה הוא אולי התמודד, סובלימטיבית, עם החיים הקיומיים שלו,
    ועוד שאחרים יזדרזו לקרוא לזה גאונות יצירתית בצל המחלה?
    נו, באמת.
    מחלת נפש היא מחלת נפש, וזהו. ויצירה היא יצירה, וזהו.
    למה לכרוך את שתיהן באותה כריכה של ספר?
    זה ברור שהמחלה משפיעה על היצירה, לא ברור לאיזה כיוון, והיצירה משפיעה, אולי לטובה , על המחלה.
    ואם הוא עשה מוסיקה משעממת והוא עדיין חולה נפש? אז מה. צריך להפריד את שתי הקטגוריות זו מזו, ולהפסיק להשתמש בסופרלטיבים , בגלל שההרגשה היא, שהמחלה גורמת ליוצרים האלה להיות יותר "אמיתיים". תורידו את הדרמה מהעסק.
    השפרצת קיא בפני קהל אינה "אמיתיות". היא פשוט השפרצה.
    ומי שמוכן לאכול אותה בתענוג, הם כל אלה, שגבריאל עבד בשבילם , לעדן את הסבל שלהם, דרכו. הם נשמו את הסבל שלו. הם התענגו עליו. הוא שימש להם כר סובלימטיבי, כי הם לא היו מפורסמים כמוהו, לא בתור אמנים, ולא בתור חולי נפש.
    ואם הוא לא היה לוקח את כדור האקסטזי בגיל 22, יכול להיות שהכל היה שונה. ואולי לא.
    אבל לי נמאס מכל הנהירה של אנשים אחר דמויות שהתקשורת מהללת ,
    כשהם חיים גיהנום פנימי בחייהם - להם, ללא קשר ליצירה, בגלל המחלה, אבל התקשורת מפרנסת את עצמה בעזרת הפיכתן לדמויות שזוכות לקדושה תהילתית - אמנותית על ידה.
    אם לא היו מעלים אותו על נס, הוא היה עוד "מוסיקאי" לא ידוע ומאני - דפרסיבי,
    שנאבק לשרוד בגיהנום העצמי שלו, והפעם, בלי שאף אחד יידע.
    וסליחה על האכזריות, אבל יש הרבה צדדים לנושא הזה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תעזבי שירה, גבריאל גדול עליך.
      תתרכזי במוסיקה פופולרית זה יתאים לך . . .

      מחק
    2. אז אולי תטרחי לשמוע אותו לפני שאת משחיתה כל כך הרבה מילים?

      מחק
  24. גבריאל בלחסן הוא לא פחות מתופעה.
    גם שנים רבות של האזנה למוסיקה, למאות אומנים, יוצרים , כותבים ומבצעים לא יכלו להכין אותי לדבר הזה.
    גבריאל הוא יוצר חסר תקדים בכל קנה מידה., לא כל אחד מסוגל להכיל אומן בסדר גודל כזה.
    טקסטים כמו שכתב בלחסן אף אחד לא כתב מעולם.
    הלחנים, השירה המצמררת,הקול העדין והקודר, הגיטרה החשמלית המיללת, מיסרת , קורעת לב.
    תאזינו לדשא, סדום, ברוך הבא לסודות שנשרפים בשמש, תאזינו לכולם אולי תבינו ואולי לא.

    השבמחק