אני שונא סיכומים. אבל לפעמים אין ברירה. למשל כשב"ישראל היום" רוצים אחד כזה...
השלישיה הפותחת
את 2010, כמו כל שנה במילניום הזה, אי אפשר לסכם באמת ברשימה עיתונאית קצרה... כל כך הרבה זרמים וסגנונות חדשים ומחודשים, כל כך הרבה תופעות... אמנם נדמה שלפחות במיין סטרים אין המצאה שעוד לא הייתה כמוה, אבל אנחנו חיים בתקופה מטורפת של הצפה... של מבול אינפורמציה...אי אפשר אפילו להזכיר את כל האלבומים המוצלחים של השנה מבלי להפוך את הסיכום לרשימת מצאי בלתי נגמרת... אז אני מוותר מראש על הכוונה לסכם ובוחר דוגמאות למה שאהבתי במיוחד...
העולם בשחור לבן (ולהפך)
My Beautiful Dark Twisted Fantasy, האלבום החדש של קנייה ווסט, יבחר ברוב סיכומי השנה בעולם כ"אלבום השנה", ולא רק במוסיקה השחורה או בהיפ הופ, אלא בכלל במוסיקה של ימינו (והמהדרין יאמרו שבעשור האחרון). אבל בשבילי, אם מוסיקה שחורה, ה-אלבום הוא HOW I GOT OVER, אלבומה ה11 של הלהקה האמריקנית THE ROOTS. מדובר במאסטרפיס שמתעלה על כל מה הם עשו בעבר ויעניין ותרגש גם מי שהיפ הופ אינו המוסיקה האהובה עליו בדרך כלל. כמו סטיבי וונדר שפרץ והרחיב את גבולות המוסיקה השחורה עם "שירים במפתח החיים" ב1976, "הרוטס" מגיעים למחוזות וקהלים חדשים. הם עושים את זה עם המון אורחים שמגוונים את הצליל שלהם, ביניהם זמר הנשמה ג'ון לג'נד (איתו הוציאה הלהקה אלבום נוסף השנה, של חזרה לשורשיהם המוסיקליים) וגם חבר'ה שלא שייכים למיליה שלהם אלא יותר למוסיקה האלטרנטיבית: הזמרת נבלנית ג'ואנה ניוסום (שהופיעה בישראל השנה), קונור אוברסט (Bright Eyes), ג'ים ג'יימס (My Morning Jacket), אם ווארד (She & Him) ועוד. הנושאים החברתיים הקשים, כמו עוני וחוסר תקווה, עטופים במוסיקה מתוקה ויפה שאי אפשר שלא להתאהב בה. "השורשים" מחברים מסורת ועבר עם גישה וצלילים עכשווים, פופ נשמה היפ הופ וריתם אנד בלוז נכון ל2010.
העולם שייך לוותיקים
החזרה לעבר הייתה השנה באמת מטורפת. לצד כל ליידי גאגא הצליחו בהופעות ובמכירות אלבומים חמישה אמנים בני חמישים או אפילו ששים פלוס... אז נעזוב לרגע את ההוצאות המחודשות של כאלה שהלכו מזמו לעולמם, כמו אלביס פרסלי, ג'וני קאש, ג'ימי הנדריקס וג'ון לנון... ונתייחס לזקנים החיים שבהחלט לא מביישים את נעוריהם: סיימון וגרפונקל, לאונרד כהן, אריק קלפטון, אלטון ג'ון וליאון ראסל, בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, טום פטי ועוד רבים שהתחילו לעבוד כבר בשנות הששים...אפילו קליף ריצ'רד וג'רי לי לואיס, שעושים את זה כבר משנות החמישים, כולם חזרו ועשו מוסיקה מצויינת... המפתיע יותר מכולם בתחום הזקנים הצעירים לנצח הוא ניל יאנג. בן 65, אחרי יותר מארבעים שנה במקצוע, מעל 45 אלבומים (לא כולל אוספים) הוא שוב מחדש, רלוונטי, מעורר סקרנות...האלבום החדש שלו "LE NOISE" הוא אחד הכי טובים בקריירה שלו. בהפקת דניאל לנוואה (שעבר עם בוב דילן, פיטר גבריאל, יו-2 ועוד), יצר יאנג אלבום שכולו שירה וגיטרות. רענן, חם וחזק. מתאים לתחושה שכל אלבום חדש שלו הוא אולי האחרון. חמש שנים אחרי שכמעט מת בשל מפרצת במוחו, יאנג ממשיך ליצור ולהופיע במלוא המרץ כאילו הוא בחור בן 20. נפלא.
סיפור הפרברים
לעתים רחוקות זה קורה: אלבום של להקת "אינדי" מצליח פתאום לפרוץ מהשוליים אל מרכז הבמה ולזכות בהכרה רחבה, מבלי שהלהקה עצמה שינתה את סיגנונה. פתאום זה רלוונטי. החל מהביקורות של כ–ו-ל-ם, מהפיינשמקרים המתנשאים ועד הפופניקים המעודכנים, ולא רק הביקורות, ותחנות הרדיו והטלוויזיה והאינטרנט.... גם הקהל מגלה את האור, ופתאום, להקת אלטרנטיב מתיישבת לה בצמרות מצעדי מכירות האלבומים והופכת, לרגע, לעניין הכי חם בעולם. זה מה שקרה ללהקה הקנדית ARCADE FIRE. שמונה שנים אחרי שהתחילה לפעול והפכה במהירות לסוד הכי פחות שמור באינדי האמריקני, ואחרי שני אלבומים שזכו בחיבוק של הביקורת אך במכירות מעטות יחסית, אלבומם השלישי "THE SUBURBS" הוא הצלחה ענקית, כולל מקום הראשון במצעד האמריקני עם מכירות של יותר מ150,000 עותקים בשבוע, (כשהם מורידים משם את אמינם) וכך גם במצעד המכירות הבריטי. מדובר, אמנם, על שוק התקליטים שהולך ומצטמצם, אבל בכל זאת הם הגיעו למקום הראשון...
גם החד-שיר (כך החלטה האקדמיה לקרוא לסינגל) מתוך האלבום, "WE USED TO WAIT", זכה בהצלחה עצומה בכל העולם, והקליפ שהם יצרו לשיר הזה נחשב פורץ דרך בתחומו בשילוב אינטראקטיבי של הצופים.
יואב
השבמחקצריכים יותר ביקורות על אלבומים ממך.