יום שישי, 22 באפריל 2011

בוב מארלי לנצח



שחררו עצמכם מעבדות מנטלית
אף אחד חוץ מאשר אנחנו עצמנו
לא יכול לשחרר את מחשבותינו...
האם לא תעזרו לי
לשיר את שירי החירות האלה?
כי כל מה שאי פעם יהיה לי
הם
שירי חירות
שירי חירות

רוברט נסטה מארלי. לא היה "רק" מוזיקאי הרגאיי החשוב והמצליח בעולם , אלא גם לוחם חירות, נביא ואיש דת הראסטפארי, התנועה הרוחנית-דתית הג'מייקאית שמאמינה שאנשיה הם מצאצאי עשרת השבטים. רבים משיריו של מארלי עסקו בכמיהה לשיבה לציון (ולא דווקא לישראל של היום). האמונה בג'ה ("יה", "האלוהים") הייתה הכח המניע העיקרי בעבודתו ובחייו  של מארלי. "כשהיית אומר לו שהוא כתב שיר גדול" מספר בחוברת הדיסק החדש חבר ילדות שלו, "הוא היה אומר: לא, זה לא אני, זה ג'ה!".
לקהל הישראלי יש בשירתו של מארלי ערך מוסף מיוחד: מין ניגון חסידי יידישאי תימני... הו יו יו יו... במין סלסול שאנחנו כאן יכולים להבין טוב יותר מכל חובב רגאיי בעולם. אולי לכן האידישע ראסטמן הזה הוא אחד האמנים האהובים בישראל, ולא רק בגלל המוזיקה עצמה אלא בזכות האנרגיות החיוביות שלו, החיוך הכובש, התחושה שהוא אמיתי לגמרי ואומר את דבריו, לעתים המחאתיים והמכאיבים, מתוך יושר וניקיון פנימי ויושר.

ולכן LIVE FOREVER, אלבום ההופעה הכפול שלו שיוצא עכשיו, 30 שנה לאחר מותו, הוא הזדמנות משמחת להיזכר באחד המוזיקאים החשובים של המאה העשרים.

אחרי שהפך כוכב במולדתו ג'מייקה בשנות הששים, הוחתם מארלי בראשית שנות ה70 לחברת התקליטים הבריטית "ISLAND". ב1973 הוציאו בבריטניה אלבום ראשון שלו, והרגאיי הפך להיות אחד הדברים הכי חמים במוזיקה בבריטניה. תחילה בעזרת אריק קלפטון שגרסתו לשיר של מארלי "I Shot The Sheriff" הפכה ב1974 ללהיט ענק. עד סוף העשור, עם תשעה אלבומים נוספים, הפך מארלי לכוכב על בזכות עצמו ולא רק בבריטניה.
בשנת 1980 הוא הוציא את האלבום "התקוממות" (UPRISING) שלווה בסיבוב ההופעות המצליח ביותר בקריירה שלו. באירופה הופיעו מארלי ולהקתו בפני יותר ממיליון מעריצים ושברו שיא כשסיימו את הסיבוב בהופעה באיטליה בפני 100,000 איש (האפיפיור, שהופיע באותו מקום ימים אחדים לפני כן, הצליח לאסוף הרבה פחות קהל).

ב16 בספטמבר התחיל מארלי את המסע לכיבוש אמריקה. הוא הופיע שם גם לפני כן, אך ב1980 נראה שהטיימינג שלו מושלם. הקהל האמריקני היה רעב לאייקון כמוהו שנראה הרבה יותר מסופרסטאר רוק "רגיל". מין כהן גדול שמצליח לאחד קהלים מסגנונות, תרבויות וטעמים שונים. אפילו סטיבי וונדר, גדול המוזיקאים של התקופה, העריץ אותו על פעילותו למען השחורים והקדיש לו שיר, כולל ציון שמו המפורש: "מאסטר בלסטר (ג'אמינג)". השיר הפך להיט ענק באותו חודש, אך מה למארלי זה כבר לא עזר.
לאחר חמישה ימים בלבד בארה"ב, למחרת הופעה בניו יורק ב20 בספטמבר, מארלי התמוטט תוך ריצת בוקר בסנטרל פארק, הוחש לבית חולים ורק אז גילה לראשונה שהוא חולה אנושות. סרטן שהתגלה בבוהן רגלו שלוש שנים קודם לכן טופל רק חלקית (קטיעת הבוהן היתה עשוייה להציל אותו אך לפי מסורת הרסטה אסור לקטוע איברים כדי לא לפגוע בשלמות גוף האדם) ובשלב זה היו לו כבר גרורות בכל גופו, כולל ריאותיו וראשו.
למרות מצבו הקשה החליט מארלי לא לוותר על המופע שנקבע ל23 בספטמבר 1980. לדבריו כדי לא לאכזב את אלפי מעריציו (המופע היה סולד אאוט תוך שעה מרגע שהתחילה מכירת הכרטיסים) וגם בגלל שחברי להקתו היו זקוקים לכסף . וכך, כשהוא בקושי מצליח לעמוד על רגליו, החליט מארלי לתת כל מה שיש לו, בשארית כוחותיו, בשעה וחצי של מופע מדהים בפני קהל שכלל לא מודע למצבו. בהקלטה, שמתפרסמת עכשיו לראשונה, הוא נשמע מלא אנרגיה חיובית. מדבר-מטיף כמו תמיד ושר במלוא ההתכוונות מבחר משיריו הגדולים ביותר, ביניהם "ויברציות חיוביות", "מלחמה", "לא אשה, אל תבכי", "ג'אמינג", "אקסודוס", "האם יכולת להיות נאהב", ""האם זו אהבה" ולסיום get up stand up , קומו, עמדו על זכויותיכם!. סאונד ההקלטה, במיוחד בשיר הזה, לא מהמשובחים, אבל זה לא ממש משנה. ההקשר מרגש במיוחד: במופע האחרון ובשיר האחרון שביצע על במה בחייו מוכיח מארלי שהוא, כדבר השיר, לא מוותר על המאבק עד הרגע האחרון.

המאבק של מארלי לא היה על מקומו בעולם המוזיקה. בשבילו הפעילות המוזיקלית הייתה כלי לקידום רעיונותיו החברתיים והפוליטיים. הוא היה לוחם שנשקו מוזיקה. "מה שטוב במוזיקה הוא שכשהיא פוגעת בך, אינך מרגיש כאב" כדבריו. הוא עסק בבעיות חברתיות בתוך ג'מייקה, בפערים הכלכליים ושחיתות השלטון (בשנת 1976 ניסו להתנקש בחייו בשל דיעותיו, הוא וריטה אשתו נפצעו קשה, והוא גלה מרצון ללונדון למשך שנתיים). במשך שנות השמונים הפך מארלי דובר לתנועות השחרור של השחורים באפריקה. ב1978 הוא קיבל מטעם האו"ם את "מדליית השלום לעולם השלישי" על פעילותו ומסירותו לאחדות העולם ונגד דיכוי השחורים. ב1980, הוא נבחר להופיע בטכס העצמאות של זימבבווה (לשעבר רודזיה) ושר את השיר שלו באותו שם שהפך להמנון הרפובליקה.
אחרי המופע בפיצבורג הפסיק מארלי את סיבוב ההופעות ויצא לסדרת טיפולים בניו יורק ובמרפאה אלטרנטיבית בגרמניה, אך מצבו  המשיך הידרדר.
ב11 במאי 1981 בוב מארלי נפטר בדרכו לג'מייקה, בבית חולים במיאמי. הוא היה בן 36. מילותיו האחרונות לבנו זיגי היו "כסף לא יכול לקנות חיים".
ב21 במאי נערכה לו הלוויה ממלכתית בג'מייקה. הוא נקבר במוזוליאום בעיר הולדתו כשלצדו הונחו בקבר ספר  
תנ"ך וגיטרת הגיבסון לס-פול שלו 
אחרי מותו יצאו אוספים רבים משיריו, כולל הקלטות שלא יצאו קודם לכן ובישולים מיוחדים לשירים המוכרים. אוסף להיטיו LEGEND הוא אחד הנמכרים ביותר בעולם עם מכירות של יותר משלושים מיליון עותקים.
גם כשידע שמותו קרב סירב מארלי לכתוב צוואה , שכן לפי הראסטה זוהי הודאה כי הוא בן תמותה, ויש בכך ויתור על אפשרות לחיות חיי נצח. LIVE FOREVER נקרא האלבום החדש, ולא במקרה. במוזיקה הוא נשאר חי לנצח.

אין תגובות:

פרסום תגובה