החבר פורטיס
בן 60
לפני כשנה כשנודע שפורטיס מצטרף כשופט בתכנית הריאליטי "אקס
פקטור" היו לא מעט מרימי גבות בקרב מעריציו הוותיקים, והיו גם כאלה שראו
במהלך הזה כמעט בגידה, או "מעבר לצד השני"... של המיסחור באמנות. אמן
כמו פורטיס, לדעתם, מין הראוי לו ללכת בדרכו העצמאית, ולא להתפשר עם דרישות המשחק
והכסף הגדול. עוד לפני ששודרה תכנית אחד בהשתתפותו כבר היה ברור למתנגדים שהוא מכר
את עצמו... ובטח זה ישפיע על המוסיקה שלו, וזהו זה, עוד אכזבה מכיוונו של אחד
מגיבורי ילדותינו.
אני דווקא שמחתי בשביל פורטיס, וקיוויתי שהשמועות על הבוחטה שעושים
שופטי הריאליטי הן נכונות. אחרי כל כך הרבה שנים שהוא מקפיד באמת לא לעשות שום דבר
שאינו שלם איתו אמנותית, ולמרות כל התהילה האמנותית לא נראה לי שהוא התעשר אי פעם
מהעשייה שלו, הגיע הזמן שהוא יראה קצת נחת. אמרתי את זה עליו, וחשבתי על כך הדור
שלנו. כן, פורטיס ואני בדיוק בני אותו דור, ילידי 1954 (הוא צעיר ממני בשלושה
חודשים) שהספיקו "לחטוף בומבה" (כדבריו) מבחינה נפשית במלחמת יום כיפור.
שנינו התחלנו את "הקריירה", או לפחות את דרכנו המקצועית, בשנת 1975, הוא
בהופעות הראשונות במה שיוביל לאלבום הבכורה שלו "פלונטר", ואני כעורך
מוסיקה בגלי צה"ל שחולם להיות הכי טוב בתחומו... נורא רצינו, כל אחד לחוד,
"להיות מיוחדים", לא ללכת בתלם, לא להיות כמו כולם. ב1979 כשפורטיס
הוציא את האלבום הראשון שלו, אני התחלתי גם להגיש תכניות רדיו שערכתי (מאוחר
בלילה, לא להפריע לאף אחד) וגם התחלתי לכתוב בעיתון. את הביקורת (החיובית...)
היחידה על "פלונטר" כתבתי אני. הרגשתי שפורטיס הוא דובר הדור שלי,
שאנחנו רוצים להיות, כל אחד בצד שלו, "הגל החדש" במוסיקה המקומית. אנחנו
הלא-יפים, אלה שלא יודעים לעשות את זה "נכון" וגם לא כך רוצים, אלה
שמוכנים שלא יאהבו אותנו ובלבד שנהיה יוצאי דופן.
לא שלא אהבתי את אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין ו"תמוז"
ו"כוורת" אבל רמי פורטיס, שהיה החשמלאי בהופעות של "תמוז" וגם
הופיע בהפסקה של ההופעה במועדון "צוותא" היה ממש אני. הזדהות מוחלטת. במיוחד כשהשיר שלו
באותן הופעות, "אינקובטור", מורכב מאותיות השם שלי.
גם שלושים וחמש שנה אחרי, "פלונטר"
עדיין שונה וזר להווייה המיינסטרימית, קשה לתפוש עד כמה הוא היה שונה מכל מה שנחשב
אז מקובל במוסיקה הישראלית בזמן אמת. עד כמה נחשב פורטיס לעוף מוזר, לעב"מ שלא
מהעולם הזה, למשוגע... בישראל של סוף שנות השבעים לא היתה "סצנת
מועדונים" ובתקשורת המשודרת והכתובה לא היה כמעט מקום לעיסוק במוסיקת רוק
"רגילה", שלא לדבר על מוסיקת שוליים. לא ביקורות, לא סקירת הופעות לא
ראיונות, בטח לא התייחסות ליוצרים מהשוליים כאל גיבורי תרבות. עיתון
"העיר" התל אביבי והגישה החדשה לנושא הגיעו רק ב1980...
דווקא
על רקע זה הביא רמי פורטיס לשינוי ברוק הישראלי, שינוי שעיקרו הפניית תשומת לב רבה
יותר ל"שוליים" ופתיחת דלת לאמנים וסגנונות שלא היו חלק מהזרם המרכזי. מבלי
שהתכוון לכך הוא עשה מ-ה-פ-כ-ה בעצם היותו מה שהוא. עצם הוצאת האלבום היתה הצלחה,
של פורטיס ושל חברת התקליטים ששמה לב אליו... הצלחה שהשפיעה על דור שלם של יוצרים
ומבצעים בשנות השמונים והתשעים. מלהקות "דאון טאון" תל אביב,
"כרומוזום" ו"ז'אן קונפליקט" ששרו בג'יבריש, דרך "מינימל
קומפקט" באירופה, ואחרי זה עם ברי סחרוף ב"סיפורים מהקופסא" ובשאר
הפקות "פורטיסחרוף", ואלבומי הסולו, ועם "האחים פורטיס", ועם
שלומי ברכה, ועוד ועוד ועוד. הוא כל הזמן מחפש, הוא כל הזמן מוצא דרך חדשה. לא
במקרה נבחר שיר מתוך אלבום הבכורה , "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" לפתוח
את שידורי ערוץ "מוסיקה 24" באמצע 2003. האנטי ממסדיות של
"פלונטר", כמו חלק ניכר מהשירים בו, נשארו טריים ומדליקים ומאד
רלוונטיים גם הרבה שנים אחרי שהקדימו את זמנם...
מאז אני איתו, באש ובמיים. ככה זה באהבת אמת. גם בתקופות המצליחות
יחסית, וגם בהרבה מאד תקופות שזה פשוט לא הלך, שאף אחד לא בא להופעות, שאף אחד לא
רצה להשמיע. ואני נאמן לו לא (רק) מתוך אמונה עיוורת, לא מפני שהחלטתי ככה בגיל 20
ואני לא מוותר, אלא משום שפורטיס, יותר מהרבה מאד אמנים שאני מכיר, כל הזמן משתנה,
מתפתח, עושה את זה אחרת, ממשיך לעניין. ואני מאחל לו, ומקווה (גם לעצמי( שיהיו לו
עוד הרבה שנים פוריות. זה טוב למוסיקה הישראלית.
חזק...אחלה כתבה.
השבמחק